רגיל מבחוץ, שונה מבפנים

אימא מורידה מוטיבציה, חברים מאכזבים. לאן אפנה?

מהרגע שיצאתי מבטן אמי, או יחי ההבדל הקטן - עוד בלידה, מיהרתי וניסיתי לעשות כמה שיותר.

התרוצצתי בבטן והסתובבתי פעמים רבות כל כך עד אשר החבל הסתבך לי מסביב לצוואר וכמעט נחנקתי אלמלא ביצעו ניתוח קיסרי.

כן, עוד אז ניסיתי לתפוס מרובה.

עוד כשהייתי קטן, תפסתי.

 התעמלות. אני זוכר איך קפצתי מקבוצה לקבוצה - לכיוון למעלה. לא הפסקתי לתרגל בבית ולהתלהב מהתחביב החדש. עברו שנתיים ומשום מה פרשתי.

הייתי אז בן 4. מספר שנים לאחר מכן, הצטרפתי לחוג מרופט בהנהגת המורה לספורט שהיה לי, ולולא חברים קראו לי - לא הייתי הולך.

הדבר החזיק כשנתיים. בעקבות הדבר, החלטנו לצאת מאותו חוג אומלל ולהתקדם ברמה.

אותו מאמן, אלוף ישראל דאז, שאימן אותי כשהייתי קטן, ניהל חוג. הצטרפנו ועשינו תורנויות הורים בהסעות לשכונה האחרת. תוך חודשים הבנו שגם חוג זה לא היה רציני.

היינו באותה שעה עם ילדים קטנים שבקושי הגיעו לרמה שהיינו בה בכיתה ג'.

לא פה נגמר החוסר מקצועיות - האימון היה פעם בשבוע, 45 דקות ואם הצלחנו כמה פעמים להתחנן למאמן שישאיר אותנו עוד כמה דקות - שעה.

לאחר שנה ויתרנו.

כעבור מספר שנים, חטיבה, הצטרפתי בחזרה לצופים בכיתה ט'.
נהפכתי למדריך. תפסתי.

סוף ט' - קורס 60. מימשתי את אהבתי לרפואה והצטרפתי למד"א.

תפסתי.

כיתה י' -

התחלתי מד"א, והתחלתי להדריך.

תפסתי.
הלכתי למיונים לפרויקט עמיתי דילר, התקבלתי.

תפסתי.

בוא בעת, חבר שידל אותי ללכת לאימון בהדר יוסף. האימון היה בצפון ת"א. נסיעה ארוכה. הלכנו לשיעור ניסיון, ואחרי שהיינו צריכים להתמקח עם נהג מונית לאחר הליכה של ק"מ וחצי ברחובות צפון ת"א בשעה 11, שיסיע אותנו ב90 שקל במקום ב-120 אחרת היינו צריכים לקחת רכבת לדרום ת"א ו... אתם יודעים מה יכל לקרות.

אמרתי לעצמי שלא נחזור לשם. ואכן קרה הדבר.

ביררתי לגבי אימון בחולון.

הלכתי עם חבר. נסיעה שדורשת מעט לעומת הנסיעה ההיא לצפון תל אביב. הליכה קצרה מהבית, לתפוס קו, לרדת, ללכת עוד כמה דקות ולהגיע לאולם.

הגענו כדי שיבחנו אותנו. צירפו אותנו לנבחרת, שלקחו מקום 4 בעולם.

הכי גבוהה שם.

המאמן לקח אותנו לצד ואמר לנו שאנחנו טובים. אבל, יש המון פערים להשלים.

הגענו ממש על הקשקש. עוד שנה ולא יכולנו שלהיכנס, שהרי מגיל 16 רק הטובים יכולים להתחרות.

"אתם רוצים תחרותי?", שאל. "כן." ענינו בפה אחד.

האימון הוא כל השבוע מלבד יום רביעי. "מעולה! בדיוק באתי להגיד שיש לי מד"א ביום רביעי..." צעקתי בעוז.

"רגע... יש לי גם צופים בשלישי ושישי..." התחלתי להגיד.

לבסוף התברר שאנחנו באים לארבע פעמים בשבוע. ראשון, שני, חמישי ושישי. אימון 4 שעות.

תפסתי.

-

החלטתי לפרוש מדילרים.

חזרתי הביתה ומסע הקמפיין והשכנועים החל.

אימא צווחת ונמאס לה. הרי מאז ומתמיד, כל שבוע, כל יום, הייתי מגיע עם רעיון חדש.

"תיאטרון!" "דילרים!" "פרויקט או"ם!" "התעמלות!" "אקסבוקס!" "מחשב!" "אייפון!" "ארה"ב!" "חיות! (כל הסוגים שיעלו לכם לראש) והרשימה עוד ארוכה...

אח אמא... לו ידעת כמה אני מבין אותך.

המחנכת לשעבר שולחת...

"מה אימון? השתגעת? תלמד מנסיוני...

תפסת מרובה - לא תפסת!

מתגעגעת, תבוא לבקר..."

"אני יודע, אגיע ביום ראשון/שני", בליבי ידעתי שהדבר לא יקרה. על אף כל הגעגועים והצורך לדבר ולהתייעץ עם האישה המדהימה הזאת.

והמחשבות... והחברים... וכולם, אבל כולם, חוץ מאחד.

אני.

אומרים את אותו הדבר.

ואני תוהה...

תפסתי מרובה?