רגיל מבחוץ, שונה מבפנים

מאז ומתמיד הייתי הבחור שהיית רואה בצד הכיתה מנופף במחברות וספרים
בתקווה כושלת לצנן את גופו המיוזע.

לעולם לא ייחסתי לדבר חשיבות, כלומר לא באמת חשבתי שזו איזו הפרעה או
דבר שצריך להפריע לי ולטפל בה. אבל מאז שהצטרפתי בחזרה לעסק הספורט, ובקביעות תופס
אוטובוסים מעיר אחת לאחרת ומגיע לאימון אינטנסיבי בהתעמלות, אתה כן מתחיל לראות את
ההבדלים עם האחרים. אתה כן מתחיל להתמלא בבושת פנים כשאותה חולצה שעטתה על עצמך לפני
מספר דקות, כבר מרופטת ושופעת כתמי זיעה שהיו מביישים גם את גדולי המתעמלים.  

ואל תבינו אותי לא נכון, לא רק אחרי אימונים מתישים שכאלה אני גומר
במצב הזה. לא ולא, גם בדרך הקצרה בת עשר הדקות לבית ספר, בבוקר שמש קלה, כן, גם אז
אני מוצא עצמי מגיע לכיתה וקצה פאות השיער רטובות קלילות.

כן, בכללי הדבר לא מפריע. אבל כשמתחילים להעיר לך שאתה מזיע כי אתה
צריך להרים מישהו או אתה צריך להחליף חולצות ולדאוג כל פעם למלאי של דאודורנט
וכבוד עצמי, כן, זו בעיה.

אל תחשבו שהמטרה בפוסט הזה היא לפרוק גחמה של נערה מתבגרת. לא.

המטרה היא מה עשיתי אחר כך. נתחיל בכך שפרצתי בחקר על התופעה. הזעת
יתר, פתרונות, תכשירים, "אנטי פרספירנט?" ואת הרשימה המלאה תמצאו באינטרנט...

ואז עלה השם, "אנהידרול פורטה". שם פשוט, משמעות גדולה.
אלומיניום כלוריד. נשמע חמוד? אז זהו שלא. כן, יש האומרים כי זה מסרטן אבל כמובן
שאני לא אמנע מעצמי פתרון יעיל שכזה על אף חסרונותיו הרבים. מריחה קלה בלילה,
שטיפה בבוקר, שני לילות ברציפות ושניים לא. תופעות לוואי: גרד ואודם. "אבל
שווה את זה.

טוב, בוקר, מתעוררים, ואמא מקבלת את הבשורה: "אנהידרול פורטה, 60
שקלים, סופר פארם".

כשקיבלתי את החבילה, נתקפתי שמחה למראה הבקבוק רול-און הקטן שמחולל את
הקסם. ויודעים מה, לא אלך סחור וסחור, ישר ולעניין.

לילה ראשון, מריחה קלה וזהירה על הבטן. פעל יופי, אני חושב. לא ששמתי
לב, כי לא היה אימון.

כעבור שני לילות של הפסקה, כששמתי שוב, החלטתי לשים גם על הגב.

ביקשתי מאחותי למרוח לפני שיצאה, ואכן עשתה את הדבר. מיד לאחר מכן
התמלאתי גרד עצבני, כזה שלא מרפה. ועם כל כוח הסבל שלי, והניסיון התמים להתעלם
ולהמשיך בשיעורי בית בכימיה, לא יכולתי! פשוט התגרדתי  והחלטתי להתקלח שוב. אכזבה.

יום למחרת, ועד היום יש לציין, עדיין מגרד לי כשאני לובש חולצה בדקות
הראשונות.

ואני חושב לעצמי... תראו מה אנחנו עושים לעצמנו. ראו מה החברה גורמת
לנו. תראו.

עד כדי כאב, עד כדי סבל, עד כדי שאתה במודע מורח על עצמך חומר כימי
מסוכן, בתקווה שיפתור בעיה קלה. כן. זה הדור שלנו.

ואני תוהה, לו היה אחרת; לו היינו חברה שלא מבקרת את האחר, מתחשבת
ומנסה להבין את הצד השני. כי אני יודע בוודאות, שלא הייתי אומר את מה שהם אמרו. 

בבקשה, תתחילו לשים לב למה שאתם מוציאים את הפה, כי את התוצאה, אתם לא מרגישים.