ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
רק 67 שנים עברו מאז תום המלחמה הארורה- והניצולים לא ישארו עוד הרבה זמן כדי לספר בגוף ראשון את עדותם.
מי שנשאר- אלו אנחנו
וזו אחריות עצומה
אסור לנו לנוח על זרי דפנת השכחה- משום שזה נוח
נוח לי להעביר ערוצים ביום הזה או לסגור את אוזניי כל אימת שמדברים על מעשי הרצח הנוראיים
אך אם אסגור את אוזניי- מי יפקח את אוזניו לשמוע ולהאמין בדורות הבאים?
היהודי נולד עם המצווה הגדולה "לזכור"- מרגע שחרב בית-המקדש והתבטלו חלק גדול מהמנהגים שהנציחו את זיכרון יציאת מצרים ומעמד הר-סיני, החלו החכמים לחשוש שהזיכרון של אירועים אלה יעלם לאט לאט מן הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל. לכן חיברו החכמים את הגדה של פסח לדוגמא שבה זוכרים את יציאת מצרים כל שנה, חייבו לזכור את חורבן הבית (גם ברגעים הכי משמחים של שבירת הכוס בחתונה), , לזכור את אשר עשה לך עמלק, לזכור את יום השבת לקודשו- והזכירה אינה נגמרת לעולם.
המשורר יהודי עמיחי אשר היה מחשובי המשוררים הישראלי, עלה לישראל מגרמניה כשהיה בן 11, לחם בנאצים במסגרת הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ולאחר מכן לחם במלחמת העצמאות כתב שיר הנקרא: "שהר הזיכרון יזכור במקומי", בו מבטא עמדה ביקורתית כלפי הזיכרון הקולקטיבי.
עמדה זו מתייחסת לזיכרון הלאומי כנטל שאינו מקל על חייו של האדם. נטל אשר נושא כל יהודי מרגע לידתו ועד יום מותו- ואומר עמיחי- שהיה מעדיף שאחרים יזכרו- משום שאם כולם יזכרו, יוכל סוף סוף להשתחרר
מהזיכרון, שיושב כמשא כבד על כתפיו, ולנוח.
שהר הזיכרון יזכור במקומי / יהודה עמיחי
שהר הזיכרון יזכור במקומי,
זה תפקידו. שהגן לזכר יזכור,
שהרחוב על שם יזכור,
שהבניין הידוע יזכור,
שבית התפילה על שם אלוהים יזכור,
שספר התורה המתגלגל יזכור...
שחיית השדה ועוף השמים יאכלו ויזכרו,
שכולם יזכרו. כדי שאוכל לנוח.
זה לא פשוט לזכור, אני יודעת. זה לא פשוט להיות במדינה שבה מלמדים ילד בגן- מהי שואה ומדוע נרצחים חיילים במלחמה. אך זה חלק מהסיפור היהודי. ואני מודה לאל על כך שיש לנו מדינה יהודית וצבא חזק- ואנו אדונים לעצמנו. לא עוד ה"יהודי הנודד" אשר מהלך עם מקלו ותנ"ך בידו מארץ לארץ, מפוגרום לפוגרום.
במדינת ישראל אפשר להרגיש בטוח- אך לעולם לא לנוח מהזכרון.
זוהי חובתנו המוסרית
והמעט שאנו יכולים לעשות לזכר אותם שישה מיליון.
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
