אתחיל מהסוף, אני עדיין מתרגשת מהפרסום שזכה הבלוג שלי. זאת הפעם הראשונה שכתבתי בלוג בחיי, ולכן הפתעת החשיפה הייתה כפולה.

תמיד אהבתי לכתוב, אך לא הצלחתי להבין את הלוגיקה מאחורי רעיון הבלוג, כלומר מדוע אנשים אחרים יקראו ויגיבו ל"יומן האישי" של איש אנונימי שמעולם לא פגשו. אך בשנה וקצת האחרונות נחשפתי למהפכת מעמדם של הבלוגרים בעולם, הם עוררו סערות, הובילו מחאות והחליפו משטרים ושלטונות.

כל זה לא שכנע אותי להפוך לבלוגיסטית, עד אשר "הוכרחתי" במסגרת הלימודים. התחלתי לכתוב בבלוג מקצת מחיי, המקלדת מתקתקת מחשבות והרגשות מקבלים צורה. למזלי- תמיד הייתי דברנית- כך שנושאים וסיפורים תמיד מצויים באמתחתי..

הבלוג קיבל תפנית במוצאי שבת האחרון, ראיתי סדרה בטלוויזיה בערוץ ההיסטוריה שדיברה על חלוציות- ולא הפסיקו לתאר את העולים ממזרח אירופה שעלו לארץ, ויישבו אותה, הביאו תרבות, מורשת מפוארת ומודעות לרכישת ידע והשכלה.

וישבתי בסלון, חשבתי על סבתי ז"ל שעלתה מג'רבה כתלמידה מצטיינת וידעה 7 שפות, ועלתה לארץ, ניסתה למצוא עבודה כמחנכת או מורה חברתית ונדחקה על ידי הממסד, חשבתי על סבי מצד האבא שעלה מג'רבה גם הוא והיה חכם גדול בתורה, אך בארץ כאשר נאלץ לעבוד עבודה פיזית קשה במפעל ברזל, לעגו לו על המבטא ה"ערבי" הברברי שלו ועל כך שמתעקש הוא להמשיך להסתובב עם בגדי שבת בחום של אוגוסט.

וחשבתי על עצמי, בישראל 2012 ולא הצלחתי להפסיק לבכות.

וכמעט באופן אוטומטי, פתחתי את הבלוג והמילים כמו נכתבו מעצמן. כאשר מטרתי היא- לא להיכנס לתחושת הקיפוח שכל כך קל ליפול אליה- אלא רק לספר את הסיפור שלי, להתגאות במי שאני ולהעריך את המורשת ממנה אני מגיעה.

והתגובות לא פסקו, כעסים מצד אחד "תפסיקו להתבכיין", "מזרחים נמאסים"!, "חסרי תרבות", ומנגד תגובות כל כך מרגשות, אחת התגובות ביקשה לדעת אם סבי שאני מספרת עליו בבלוג עדיין בחיים (לצערי הוא נפטר כשהייתי בת חודש) משום שסבו של אותו הבלוגר גם הוא היה על אותה אוניה עם סבי.היו שם תגובות מלומדות מאקדמאים, לצד תגובות של ילדות בתיכון, תגובת חייל לצד תגובת יורד מהארץ, הם הגיבו אחד לשני והרגשתי כאילו הדיון יצא מכלל שליטה, הרגשתי אחראית, כאילו הם רבים אצלי בסלון, אך התאפקתי לא להגיב, להניח להם ולצפות מהצד. הגבתי רק 4 פעמים מתוך 105 התגובות עד כה. ובמיוחד התרגשתי לגלות שבמשך כמעט שבוע שלם פורסם הבלוג הקטנטן שלי, האישי, שנכתב מתוך כאב- בעמוד הראשי של אחד האתרים הגדולים בישראל. הרגשתי גאה.

תודה על ההזדמנות לפתוח בפניי במה שהייתה סגורה מבחינתי בעבר.

כעת כבר לא סגורה היא.