מחר אני מתאשפז.
אני לא יודע אם אני לחוץ. רק אין לי תיאבון ואני ממש עייף אבל לא מצליח לישון
לא לקרוא ולא רוצה לפגוש חברים.
לא רוצה לסיים את זה עם החברה יפה יותר או להישאר איתה בקשר אז פשוט שלחתי לה אסמס.
היי, היא התחילה.
אני לא נופח בעצמי תקוות שווא.
יש סיכוי טוב שהניתוח לא יצליח, ואולי שהוא אפילו ידרדר את השמיעה שלי
יש מצב שהוא יהרוג אותי.
זה ממש מפחיד אותי. ומצד שני אני ממש מקווה שזה יקרה.
זה חוסך כ"כ הרבה כאב ראש..
היום ראיתי זאב כזה לשבריר שניה ואז הוא נעלם. כאלו דמיינתי אותו
ובמוצ"ש הלכתי עם חולצה של מלאך המוות למסיבה. אולי אני אמות?
בטח יהיה מזה צחוקים בהלוויה שלי, הוצאתי שבועה מכמה חברים טובים
שהם יעשו אותה מסיבה אחושרמוטה, לוויית נודיסטים ויביאו מלא כוסיות
ומלא אלכוהול וסמים ויספרו בדיחות שחורות.. יהיה אדיר. חבל שאני לא יהיה שם.
זה מדהים כמה שאין לי מה לעשות עם החיים שלי, אבל כשאני לפני ניתוח פתאום לכולם איכפת
פאק, אפילו באינטרנט שאנשים לא מכירים אותי.
היום חשבתי על זה שחייב להיות אלוהים, כאלו, בטוח יש כח שכזה.
כזה שמחייה את העולם וברא אותו. כח כלשהו.. אחרת איך ההודים מרחפים והרבנים מרפאים??
השאלה הגדולה אם הוא באמת בחר בעם היהודי כחביבו (דווקא את החנונים)
ואם באמת איכפת לו אם אני קושר את נעל ימין לפני שמאל. כי ימין זה הצד שלו, ואני בכלל שמאלי.
במצבי קיצון כל אחד מתמודד אחרת. אמא שמה צדקה ועושה טקסי וודו מוזרים ושמה צדקה, ואני שותה. ומתחיל להאמין באלוהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
