החיים השפיות ומה שבניהם

אחרי שלוש שנים שאני 'דתל"ש' אני סוף סוף יכול להגיד שאני חופשי. למי שלא יודע 'דתל"ש' אלו ראשי תיבות של דתי לשעבר.

כן, אני אמנם תופס את עצמי קושר קושר נעליים על פי ההלכה,(ימין שמאל, שמאל ואז ימין.)

ומחלק בוסות למזוזות מזדמנות, אבל סוף סוף אני יכול להגידר את עצמי חילוני.

תמיד יהיו קטעים הזויים, שריטות שישארו לי כל החיים. כמו פעם שראיתי סידור על הרצפה בבית והתלבטתי אם להרימו,

האינסטינק הראשוני צעק - תרים! אבל ידעתי שזה רק עוד אחד הסימפטומים שלי.

אחרי שבחשתי בראשי וברגשותי בחלטתי בהחלטה של להרימו, הרי לא משאירים ספר על הריצפה -קדוש או לא-

הלכתי לי לישון מסופק על התובנה, קראתי קצת לפני השינה כדי להכביד על העפעפיים והנחתי את הספר על הרצפה..

אחרי שלוש שנים בהם אני בונה לי אשיות והגדרה עצמית לא מוגדרת, סוף סוף נחה עלי דעתי.

הבנתי שאני חילוני ברמ"ח אברי ושס"ה גידי.

ההורים שלי מאוד ליברליים עם הסיפור, יחסית, נותנים לי יד חופשית לעשן במרפסת, על אף שאנו גרים ביישוב דתי.

אני עושה ככל העולה על רוחי כמובן בהשתדלות ובהליכה על קצות האצבעות כדי לכבד.

אני סובל שבת שבת מחוסר בחשמל אחרי השעה 12 וחצי. הפלאפון תמיד על רטט ואני נזהר בכל האורות והאותות שנתן לנו משה.

שבת אחת שאלתי את אמא שלי 'מה יש לאכול?'

'תחמם לעצמך משהו במיקרו' היא ענתה בפיזור נפש, אפילו כשעמדה על חטאה לא חזרה בה.

אבא שלי אפילו התחיל לשבת בחוץ בזמן שאני מעשן שם. כאלו לא מפריע לו, זה לא שאנחנו מדברים יותר מהחלפת דברי נימוסין והכרח,

אבל עצם הנוכחות שלו מראה קצת ריכוך.

אבל השבת, ככל שבת יצאתי לי לריצה ולאחריה ארוחה דשנה שחיממתי במיקרו.

במקרה אמא הייתה שם, ותוך השמעת הביפים גם אבא הגיע.

אחרי ששבעתי נכנסתי הבייתה מהסוכה שמח בחלקי ובקיבתי

קיבלתי מבט מאוכזת, אמא ירתה 'הרסת את האיזון של הכבוד ההדדי בבית עם המיקרו'

המשכתי לכיור להניח את הצלחת. מקפיד על הפרדת הבשרי והחלבי.

לא היה לי מה להשיב, באמת הרסתי את הכבוד ההדדי?

בפעמים קודמות לא הייתה לה בעיה, אבא הגיע והפך לגורם חיצוני?

אולי לא הייתי בסדר שלא ביקשתי רשות?

ובכלל, איזה כבוד הדדי יש פה אם אני מכבד את הורי, והם מכבדים אותי בזה שהם 'נותנים' לי להיות חילוני בבית??

זה לא שאני מעשן להם סמים בבית תוך הפרעה לשכנים ובילגון מאסיבי של כל הסובב.

בסה"כ חי את חיי עם כמה שפחות נקודות השקה איתם.

האם כבוד הדדי אומר שעלי לאכול אוכל קר, ללבוש כיפה בארוחות שבת מתוך כבוד,

לשמוע מוזיקה באוזניות בחדרי חדרים, לדבר בטלפון רק מחוץ לבית,

והם 'מרשים' לי לעשות את כל אלו? זה הדדיות?

אני לא רוצה לחיות בבית כזה.

מה הם יגידו כשאני אביא חברה הבייתה? שתישן בחדר אחר?

לא יתנו לה להורדי כלים מהשולחן שמא תהרוס את ההרמוניה של הפרדת הבשרי-חלבי?

אני עוד שניה בן פאקינג עשרים....

מצטער, זה לא הבית שאני רוצה לחיות בו.

דת אמורה להיות הדבק של המשפחה.

הבעיה היחידה היא שמשפחה יכולה להוות חממה לחום ואהבה, או חממה לאלימות וניקור.