החיים השפיות ומה שבניהם

לא היה מקום לבלבול, הדגל הלבן שכיסה מלבן תחת שישה חיילים.

שם היה משה. המוני האנשים שהיו שם ספק בכלל הכירו אותו טוב.

המשותף לכולם הוא שכולם ידעו שהוא מת בשביל מטרה נעלה, בשביל אידאל וחיים של עם שלם.

הם הכניסו אותו לתוך האדמה, משאירים אותו לתולעים ולאלוהים.

או ככה לפחות ניחשתי לפי היללות של רינת תפארת וטליה אחיותיו.

אנשים זרים וצלמים, כתבים ובני העם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון הסתירו לי.

עמדתי ליד חברי הטובים, עומדים ביחד אבל לא מאוחדים.

כל אחד שמכיר אותו אחרת, גם אורן שהגיע מהצבא, והלך לאותה יחידה שלו.

כל הרבנים והמי ומי הצבאי גמרו את ההספדים שטופי הערכים וציטוטים מתורת ישראל שלהם

ואבא שלו דיבר. אבא שלו בחיים לא ראיתי אותו נשבר.

אבא שלו שהרעיל אותו על גולני, עם סיפורים שאני זוכר בתור ילד על מעשי גבורה.

אח"כ איתמר דיבר, אחיו. אחי. אחי היקר שהתרחקתי ממך כל כך בשנתיים האחרונות.

ועם זאת אין קרוב אליך יותר ממני. וירא מלראות אותך ולדבר איתך יותר ממני.

לא יכלתי לדבר, לא יכלתי להסתכל על הנשים. העולם עמד מלכת.

רק הדמעות חונקות את גרוני וצובטות את הלב.

לעולם הם לא יריבו עוד. לעולם הם לא יצחקו ביחד יותר.

לעולם לא ידברו על צבא. או על כמה שאמא שלהם לחוצה.

לעולם לא עוד.

המשחקים בתור ילד, הנחמדות שלו אלי במקביל לשנאה לאחיו כילדים ישארו כזיכרון רחוק, שרק בו ניתן להיאחז.

השטויות בישיבה או העצות ממנו, הקרבות נגיחות שתמיד יצאתי מהם חבול.

טורניק ניד פור ספיד הקבוע בתשעה באב. והישיבה בלי לחץ בשולחן שבת כאלו אין עולם בכלל בחוץ וצריך לחסל את הגרעינים,

עומדות בעינן לעולם. כי עכשיו הוא קדוש, בעל כורחו.

"תאמין לי את הטובים ביותר הוא לוקח אליו. רוצה את משה איתו........" 

זה מה שאיתמר אמר אתמול, כשישבנו החדר הישן מהישיבה התיכונית.

"יהיא זכרך ברוך" סיים איתמר את הנאום שלו.

פתאום. פתאום זה נפל עלי. זהו. הוא כבר לא יחזור.

המחנק כל כך חזק בגרון, והדמעות בעיניים. אבל לא יוצאות.

אני לא יודע אם אני בכלל מסוגל, כמה שנים עברו? מכיתה ד'?

או אולי ח'? אני אפילו לא יודע אם אני עוד מסוגל לבכות... אולי יש כאלה שזה עובר להם.

אם משה היה פה בטח הוא היינו מספרים אחד לשני בדיחות שחורות

"אתה יודע מה עבר לו בראש לפני שהוא מת? כדור עבר לו בראש..."

או,  "מה לחץ? למה מי מת?"

אבל אתה זה שמת.