התחלתי לכתוב את הפוסט הראשון שלי וראיתי שהוא תופס צורה
מאוד ברורה ותבניתית של בלוג שאני קורא, משהו על גברים אמיצים עם ביצים - צריכים ללכת עם מגפיים אוסטרליות.
אז החלטתי לעשות משהו סטייל אני. קצת מצחיק קצת דיכאוני וקצת רומנטיקני תחת מסווה ציני.
מצאתי את עצמי בגיל 19 מחפש משמעות, כאלו כלום לא מספיק כבר.
רב עם החברה על חוסר הסיפוק של מהחיים,חי מסופ"ש לסופ"ש רק כדי לשתות
ערק איילות עם החברים כמו רווק בן 40 לא עובד לא עושה כלום, נרקב. נרקב. ונרקב..
כשחושבים על זה ריקבון זה המצב האופטימלי, כשזורקים תפוח לאדמה, רק אם הוא ירקב
הוא יתפתח ויהפוך לעץ יפהפה ויצמיח עוד תפוחים. אז בנתיים אני תפוח רקוב.
בזמן האחרון אני והחברה החדשה יחסית שלי במשבר ביחסים.. נכנסתי קצת לדיכאון אז כתבתי שיר:
"לא רוצה להיות לבד
להרגיש בלי אף אחד
שמישהו יושיט לי יד
זה משתלם להיות בחור נחמד?
שהעולם יהיה אחד
הרגשה של מיוחד
כשבלילות היא לא איתי
אני מרגיש קצת מפוחד
ואת הולכת
מחפשת לך כוכב
רק משאלה אחת מוחלטת
לדעת לאן אני נשאב
לרוץ לבד לרוץ בחושך
ללבוש פרצוף כאלו כלום
קרה כמו פיסת נחושת
משום מקום חיבוק של חום
הדאגה כמו מסורת
מחזור של דם שחור
גם השטן לובש תחפושת
מדוע קל מדי לבחור
ואת הולכת
מחפשת לך כוכב
רק משאלה אחת מוחלטת
לדעת לאן אני נשאב
ובמסע, אנא אפנה
אם בגפי בדד אפסע
או אם איתך, כיצד נחיה?"
מה לעשות רק כשאני בדיכאון אני כותב, ואז זה יוצא דיכאוני.
ד"א הייתי היום בת"א,באמת ובתמים היתה הרגשה טובה באויר,משו בלתי רגיל, תמים ונקי היה היום בת"א..ואז נזכרתי שהיום קיימו את מצעד הגאווה בירושלים..
זה למה בחורות לא יכולות לתקן מכונית...
אחותי נרדמה פה על הרצפה וחברים מחכים בחוץ אז זהו להיום.
מי יתן וכל האייפונים יכחדו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
