Big Bang

אני כבר לא רוצה לעשות רשימות, לכתוב מטלות שאני אף פעם לא מקיימת. לציין את כול הדברים שאני רוצה לשנות שתמיד נשארים אותו הדבר, דבוקים בי. אני עייפה מזה. אני מרגישה שאין לי זמן לכול הדברים החשובים בחיים או שאני פשוט שוכחת, משמיטה את כול המטלות כך שיישארו רק הדברים הקלים, ברי הביצוע מבחינתי. אני מרמה את עצמי. הופכת לאדם שבתוך תוכי אני בזה לו ואנשים בקרוב יסתכלו, יביטו בי עם פרצוף מכוער – יאמרו בליבם "תודה" על כך שלא יצאו כמוני. וגם אני אגיד תודה שאין עוד אנשים כמוני בעולם- כי אני נותנת לכולם לרמוס אותי כי אני רומסת את עצמי כול פעם שאני מוותרת לעצמי, משקרת לעצמי, מורידה מהערך שלי בפני אנשים. אני לא מבינה את הדבר הכי בסיסי בחיים האלו- כולם נולדו שווים. אף אחד לא יותר טוב ממני. אף אחד. ואני כותבת את זה כעת ומשננת את זה בראש אך במצבים הקריטיים שבהם אני צריכה להשתמש בארגז הכלים שלי, להתמודד עם אנשים חזקים אני מורידה מערכי ונותנת להם לעשות בי כרצונם. אני בובה. אני בובה צייתנית שמחוברת לאיזה חוטים שתרצו רק תזיזו אותי ימין ושמאל- הרי למי אכפת מרגשותיי, מרצונותיי, מאהבותיי, אני כלום. ואני חושבת, מהרהרת במה יקרה לי בעתיד- הרי כול אדם הוא אגוצנטרי כשזה מגיע לטובתו האישית או טובתי ואם אני לא העמיד את עצמי לפני כולם מי יעמיד אותי שם? אני לא יכולה להתמסר לטוב לבם של אנשים, לחכות למשיח או יד מושטת. אני חייבת, חייבת לפעול. ובמקום ניסיון והימנעות אני חייבת ניסיון ועוד ניסיון ועוד ניסיון עד שאתרגל להעמיד את עצמי במרכז ולמרות שבתוך תוכי אני חושבת שלא מגיע לי להיות שם- כי הרי אני יצור נחות מבחינתי אני חייבת לעשות זאת, לזכור מה יקרה בעתיד, לחשוב על כול האנשים חסרי עמוד השדרה שאני מלגלגת עלייהם, לפחד להפוך כמותם. לפחד להישאר כך לעד. כלואה בשנאה העצמית, שהופכת אותי לבובה מכוערת שאף אחד לא רוצה לשחק בה.