סיפורים בהמשכים - המקום לפרוק את מה שיושב על הלב.

פרק אחד – "וויזרד" – בית ספר לקוסמים ומכשפות.

"גברת מילר צאי מהכיתה הזאת מיד!" צעקתה של המורה שלי עלמה סמית' הדהדה בין קירות בית הספר. הייתי בטוחה שאפילו בכיתה שבסוף המסדרון בקומה השנייה שמעו אותה. "ותיגשי מיד למנהל. עכשיו ג'ני!!!" היא המשיכה לצעוק עליי ואני אספתי את החפצים שלי וברחתי מהכיתה במהירות, מצחקקת לעצמי בשקט.

'מה בסך הכל עשיתי. אפשר לחשוב שאף אחד לא הפעיל קסם על חבר לכיתה לפניי.' רטנתי לעצמי בשקט. וזה לא כאילו פגעתי בה, בסך הכל הצתתי בטעות את המחברות והספרים של מילי וויליאמס. אבל בגלל שזאת מילי וויליאמס אני אחטוף שוב פעם צעקות על הראש.

הכרתי את חדר המנהל טוב מדי. הייתי מבקרת שם על בסיס יומי וכמעט מבלי להרגיש זה הפך כבר להרגל מגונה שלי. לפעמים זאת באמת הייתה אשמתי אבל רוב הפעמים שהגעתי אל המנהל היו בגלל דברים שבכלל לא עשיתי. הייתי שונה קצת מהשאר. אימצו אותי ישר אחרי שנולדתי. הורי המאמצים הם בני אדם נורמטיביים לחלוטין וחיים חיי שגרה. אבל קיים שוני ביניהם לבין בני אדם אחרים. כשהם היו צעירים זרם להם הקסם בדם בדיוק כמוני. אבל הם היו מעורבים באחת מהתקריות הגדולות בהיסטוריה ולכן נושלו מכוחם למען יראו וייראו. הם חיו באמצע. בין שני העולמות. לא שייכים. ואני, אני הייתי הבת המאומצת שלהם. נחשבתי למוזרה, זאת שלא יודעים לאיזה חלקה בעולם המכשפים אני שייכת.

התרתי את הקוקייה מהשיער נותנת לשיערי להתפזר ברוח הקרירה של חודש ינואר בעודי מתיישבת בספסל בחצר בית הספר. מחשבות על הפעם הראשונה בה הכרתי בקסם מילאו את ראשי ותפסו את מחשבותיי. הייתי אז בת 6. הסתיו בדיוק החל ועלים יבשים שנשרו מהעצים החלו נערמים על קרקע החצר שלנו. אבי החורג נהג כל מספר ימים לאסוף את העלים לערימה בחצר ולאחר מכן לאסוף אותם ולזרוק אותם. אני זוכרת איך עמדתי בחצר חושבת לעצמי כמה יפה היה אם כל העלים היו בבת אחת פשוט נופלים מהשמיים כולם ביחד כמו גשם. ולפתע זה פשוט קרה. הרגשתי מסוחררת. הרגשתי טוב כשהקסם זורם בעורקיי. הייתי מיוחדת וכולם ידעו את זה ילד נורמלי בעולם שלי קיבל את כוחותיו רק כאשר הגיע לגיל הבגרות שאצלנו נחשב 12 שנים. ממש לפני שמתחילים חטיבת ביניים.

אף על פי הקור העז ששרר בחוץ במגרש הכדורסל שלנו שיחקו הבנים. וביניהם היו החבר הכי טוב שלי והאחד בו אני מאוהבת עד מעל ראשי. פרפרים מילאו את בטני בכל פעם שהוא חלף על פניי. חלומות עליו ועליי מילאו את ראשי בכל פעם אשר עצמתי את עיניי. בשיעורים המשותפים של כיתות י"ב וי"א נהגתי פשוט להביט בו ולחלום בהקיץ. אבל גם אם הייתי יפה וגם אם הייתי מקובלת, ואני לא אף אחד מהדברים הללו, הוא לא היה שלי. מילי וויליאמס הייתה החברה הנוכחית שלו. לפעמים הרגשתי שהוא לא באמת רוצה להיות איתה והוא איתה רק בגלל המעמד החברתי שלה, או לפחות ככה קיוויתי. אבל הוא היה איתה ואני הייתי צריכה לראות אותם מתנשקים בחצר ובמסדרונות ובכל מקום אחר אשר אפשר להם לעשות את זה.

הסתכלתי על אלכס. הוא היה כל כך חתיך. הוא נחשב לחתיך של בית הספר. אהבתי אותו אהבה בלתי אפשרית. אהבתי אותו מהרגש ולא מהראש. לפתע נכנסה לי לנקודת המבט דמות מטושטשת מוכרת נוספת. חיוך התפרש על פניי. דוני, החבר הכי טוב שלי ביקום כולו. אדם שכל כך אהבתי. כשרק התחלנו בבית הספר הזה בכיתה ז', אני והוא ישר התחברנו ומאז נשארנו חברים טובים. נהגנו להתנחל אחד אצל השנייה תשעים אחוז מהזמן ולפעמים אפילו ישנו האחד אצל השנייה. אני עדיין זוכרת את היום שבו בפעם הראשונה התנשקתי. בגלל שלשנינו לא הייתה מערכת יחסים באופק, החלטנו להתנשק, רק כדי להרגיש ולנסות את זה. השפתיים שלנו התנועעו בקצב אחיד ומתאים התחברו השפתיים שלנו כמו חלקי פאזל.

חיים מוזרים יש לי. מלאים בכל וריקים מהכל. יש לי את כל מה שאני רוצה ואין לי כלום. אני יודעת ומכירה את עצמי ובכל זאת אין לי מושג ולו הקטן ביותר על חיי. אבל זאת אני. ילדה מתוסבכת בת 16 שמאוהבת עד מעל הראש בנער שמלבד זה שהוא גדול ממנה ובכלל לא שם עליה, נמצא עם נערה אחרת. נערה שהורסת את החיים שלי וממררת לי אותם, נערה שאין לי שום סיכוי להילחם נגדה וגם לנצח. יש לי את החבר הכי מדהים בעולם ואני לא אוותר עליו אף פעם. זאת אני, ג'ני מילר, ואני מכשפה מצליחה.

טוב לפחות אני מנסה להיות אחת כזאת.

פרק חמישי – נוצות מעופפות.

"נו את באה כבר?" שמעתי את סטיב צועק לעברי. שמש אחר הצהריים חיממה את כתפיי וצבעה אותם בגווני שיזוף. "אין לי כוח לבוא סטיב, תן לי להשתזף בשקט." צעקתי לעברו מתהפכת לשכיבה על הגב. צעקה נפלטה מפי כשסטיב הכניס את ידיו מתחתיי והרים אותי. משקפי השמש שלי צנחו מטה מהמהירות בה הורמתי. הסתכלתי עליו בחיוך תופסת בצווארו, מרימה את עצמי כדי להדביק נשיקה לשפתיו הרטובות. תוך שנייה מבלי לשים לב מצאתי את עצמי בתוך הבריכה, רטובה עד לשד עצמותיי.

"סטיב אני לא מאמינה שעשית את זה!" צעקתי בעודי מנסה לעמוד ביציבות ותוך כדי כך משפריצה עליו מים. "אז תאמיני יפיופה, נמאס לי להיות פה לבד אז באתי לקחת אותך." חייכתי לעצמי מתקרבת אליו. ידיי עוטפות את צווארו ומקרבות אותו אליי. עיניו נעצמו מתוך הרגל והוא רכן לעברי כדי שאוכל לנשקו. רק שבמקום נשיקה סטיב מצא את עצמו נדחף עמוק לתוך המים על ידי.

*** נקודת מבט – דניאל ***

"אני באה להתנחל אצלך טוב?" שאלתי את ג'וני בטלפון בזמן שאני יורדת מהאוטובוס. "טוב אהבה אני מחכה לך." הוא אמר בעוד שאני פתחתי את השער בכניסה לביתו. "סבבה אז אתה לא צריך לחכות, פשוט תפתח לי את הדלת אני כבר כאן." חייכתי אליו כשהוא פתח לי את הדלת. את גופו חיבק זוג תחתונים בצבע שחור עם פסים כחולים. שיערו הארוך היה מבולגן ועל פניו נשארו סימנים מהכרית. ניכר היה כי רק התעורר לפני מספר דקות אך הדבר לא הפריע לי כלל וכלל. קפצתי עליו חובקת את גופו עם רגליי. שפתיי מצאו את שלו בשניות ומאחוריי אני שומעת את רעשה העמום של הדלת נטרקת.

*** נקודת מבט – סטיב ***

"מה את אומרת שנלך להתנחל קצת אצל חבר טוב שלי?" שאלתי אותה מבעד לדלת המקלחת בעודה מתלבשת בפנים. "אממ... אני חושבת שזה בסדר. תן לי רק שתי דקות להתארגן ואני יוצאת" היא אמרה בחצי צעקה דקה אחרי.

תוך מספר דקות מצאתי את עצמנו הולכים ברחוב ביחד, ידי שלובה בידה. סיפרתי לה על ג'וני, על מי הוא, על מתי הכרנו ועל איך הפכנו להיות חברים. השיחה בינינו קלחה וזרמה וגלשה גם למקומות אחרים ובלי לשים לב הגענו במהירות אל הבית של ג'וני. אמה דפקה בקלילות על דלת הבית מחכה כבר בקוצר רוח כדי לפגוש אותו. "רגע!" צעקה של בחורה נשמעה מהדהדת דרך דלת הדירה עוד שמענו אותה צועקת במעומעם לג'וני כי היא פותחת את הדלת. "היי אפשר לעזו...." היא אמרה כשהיא פתחה את הדלת אך עצרה כשמבטה נחת על אמה. "דניאל מה את עושה פה?" אמה שאלה בתהייה ובכעס מעורבבים.

*** נקודת מבט – דניאל ***

הבטתי על אמה בתהייה, לא מאמינה שהיא פה, לא מאמינה שהיא גילתה. יצאתי מהשוק תופסת את ידה ומובילה אותה במשיכה אל החדר של ג'וני, משאירה מאחוריי את ג'וני וסטיב המומים, מביטים בנו בתהייה.

"אני מצטערת שלא סיפרתי לך אמה" אמרתי בעודי מתיישבת על המיטה באנחה. "אני לא כועסת עלייך שאת איתו. אני מאוכזבת ממך. מאוכזבת שלא סיפרת לי, מאוכזבת שלא סמכת עליי וששיקרת לי." אמה אמרה כשהיא נשענת על הדלת וידיה שלובות. היא התקרבה אליי והתיישבה על ידי. "אני מצטערת אמה, אני באמת מצטערת. אני ידעתי שאת שונאת את שניהם ועם כמה שחשבתי שאת אוהבת את סטיב פחדתי מהתגובה שלך כשאני אספר לך על זה שאני יוצאת איתו." אמרתי מסתכלת עליה בתקווה שתסלח לי. "אני לא מבינה איך יכולת בכלל לחשוב על משהו כמו זה. אנחנו חברות. אנחנו אמורות לתמוך אחת בשנייה. אנחנו אמורות לדבר אחת עם השנייה. אנחנו לא אמורות להסתיר אחת מהשנייה. אנחנו לא אמורות לשקר ולרמות אחת את השנייה. אמרתי לך כבר אני לא כועסת עלייך. אני אוהבת אותך. אני פשוט עצובה שלא סמכת עליי ושלא סיפרת לי את האמת." היא אמרה כשהיא מקרבת אותי אליה ומחבקת אותי בחוזקה. "טוב עכשיו לנושא אחר, ממתי אתם חברים?" היא שאלה עם חיוך על הפנים. אמה אהבה רכילויות כאלו מאז ומתמיד וכל מידע אותו יכלה להשיג היא השיגה. "אהה אנחנו חברים כבר איזה חודשיים וחצי.." "מה?!?!?!" היא קטעה אותי לפתע. "אני לא מאמינה שעד עכשיו לא סיפרת כלום. שעד עכשיו שמרת והסתרת את זה." היא אמרה בשוק שנשקף בבירור מתווי פניה. "חחח אמה אמרתי לך שלא סיפרתי כלום, אז כן החזקתי את זה המון זמן וזה היה קשה אבל הצלחתי." אמרתי בעודי צוחקת. "טוב עזבי שטויות, עכשיו את חייבת לספר לי הכל".

*** נקודת מבט – ג'וני ***

"תגיד מה נראה לך שהן עושות למעלה?" שאלתי את סטיב. "שאלת משהו?" הוא אמר וניכר כי לא היה מרוכז בי לפני כן. "כן שאלתי אותך מה נראה לך ..."חזרתי על השאלה אך היא נקטעה לפתע. "למה לא סיפרת לי?" סטיב שאל אותי. "אממ... דניאל לא רצתה שאמה תגלה אז החלטנו שלא נגיד כלום לאף אחד. אני מצטער." אמרתי בשקט, מנסה להסביר את עצמי. "אין לך על מה להצטער, לפחות מצאת לעצמך בחורה יפה וסקסית." סטיב אמר כשחיוך מתגנב לפניו. "אוי תסתום סטיב, תשמור את העיניים שלך על חברה שלך ותעזוב את שלי בשקט." אמרתי נותן לסטיב דחיפה קלה בכתף. "לא התכוונתי גם ככה לשים עליה את עיניי. יש לי את אמה ואני מרוצה." הוא אמר ודחף אותי בחזרה בכתף. תוך מספר דקות ריב מצחיק התפתח בין שנינו. כריות נזרקו לכל הכיוונים ונוצות החלו להתעופף בחלל החדר. ומהמדרגות יכולנו לשמוע את אמה ודניאל צוחקות עלינו.