סיפורים בהמשכים - המקום לפרוק את מה שיושב על הלב.

פרק עשירי – האמת מתגלה.

אני לא מאמינה, למה הוא מתכוון כשהוא אומר שסטיב חייב לו כסף? ואיך לעזאזל אני קשורה לזה? "אני אתך לך את הזמן שלך לעכל, אנחנו עוד נדבר מאוחר יותר." הוא אמר ממש לפני שהוא יצא מהדלת מותיר אותי להתבוסס בדממה, המחשבות, בדמעות שזולגות כמו נהר שופע, נהר בלי סוף, זורמות ללא הפסקה.

ישבתי בצורה הזאת במשך שעות, בוכה, קשורה, לבד. לאחר כמה שעות הא נכנס לחדר עם מגש שעליו פרוסת לחם עם חמאה וריבה ולצידה כוס תה מהביל. הוא התקרב אליי אפילו לא מביט בי, הוא שחרר את ידיי על מנת שאוכל לאכול ויצא מהחדר בשנית נועל אותו אחריו. כשחזר שוב לאחר כשעה מצא שכל שעשיתי עם ידיי היה לעטוף את רגליי ולהצמידן אליי בחוזקה, להתכנס לתוכי. הוא הרים את המגש עם האוכל עליו באנחה טורק את דלת החדר אחריו. לבסוף שמעתי אות הדלת נפתחת ואותו יורד במדרגות לאט, בחשש ובשקט. הוא התיישב בשיכול רגליים מולי, בשקט, יושב ומביט בי, כאילו מחכה למשהו שלא יבוא אף פעם.

"אז את מוכנה סוף סוף לשמוע את האמת או שאת מעדיפה להמשיך לשבת פה כמו ילדה קטנה ולבכות לברכיים שלך?" הוא שאל לפתע, מתחיל לדבר לבסוף. הרמתי את ראשי אליו בפליאה מהדיבור אחרי השקט. עיניו הכחולות מביטות בי בצורה כל כך עמוקה, כל כך משמעותית. עיניים שמביטות בי בצורה חודרת, צמרמורת עברה בגבי, המבט הזה, ראיתי אותו פעם אצל סטיב, מבט חודר עם הרגשה מתלווה הרגשה שהוא יכול להביט לי מבעד לבגדים, להביט לתוכי.

מהופנטת למבטו ישבתי שם. מבט תוהה לפתע עיטר את פניו, מבט שהעיר אותי כאילו מחלום גורם לי להנהן לו בראשי כתשובה. "טוב אז ככה, אני יודע מי זה סטיב די הרבה זמן, משהו כמו חמש שנים." הוא התחיל לספר לי את הסיפור לאט וברור, מותיר לכל הפרטים אותם מרעיף עליי את הזמן לשקוע. "אני מכיר את סטיב באמת רק שנתיים, אבל הסיפור הזה מתחיל הרבה קודם לכן. לפני כ-60 שנה סבא של סטיב וסבא שלי שהיו חברים טובים בזמנו, נכנסו ביחד לעסקי העולם התחתון, עסקי המאפיה. עשר שנים לאחר מכן, קצת אחרי הולדת ההורים של שנינו, היה לסבים שלנו ריב גדול, ריב כל כך גדול שהוא גרם לפיצולו של העסק המשותף לשני עסקים נפרדים ועצמאיים העומדים כל אחד ברשות עצמו. הריב היה כל כך גדול שהוא יצר יריבות מתמשכת בין הסבים שלנו ובין ההורים שלנו, יריבות שממשיכה עד היום..." "אתה מתכוון שסטיב מאפיונר?!" התפרצתי לו לשטף הדיבור מוכת תדהמה מן הנאמר על ידו. "כן סטיב 'מאפיונר' ובבקשה אל תתפרצי שוב בזמן שאני מדבר, הבנת?" הוא שאל מצפה לתגובה, נאנח לעצמו כשלא קיבל אחת כזו.

"דרך אגב לצורך העניין, אנחנו לא כל כך אוהבים את המושג מאפיונר. אבל זאת כבר בעיה של סטיב שתקראי לו ככה ולא שלי. בכל אופן נחזור לסיפור שלנו, איפה הייתי? אה כן. הריב. מאז ועד היום הריב התלקח בצורה אדינה, האש שנמצאת בינינו לא נכבית. מאז לא שיתפנו פעולה בכלום. כשהייתי בן 16 סבא שלי סיפר לי את הסיפור שאני מספר לך פה עכשיו, הוא הכניס אותי לעולם הזה, הכיר לי אותו. אני מניח שגם סטיב רק גילה את הכל בגיל 16. זה היה אחד מהחוקים, עד גיל 16 נחשבנו ילדים ובעסק הזה ילדים ונשים בחוץ." ניסיתי להיזכר איך סטיב היה לפני גיל 16 וזכרתי ילד שקט וביישן, השינוי שהידיעה הזו חולל בו היה עצום במידה הניכרת בבירור לעין. מחשבותיי נעצרו לפתע כשהוא חזר לדבר. "עד לפני שנתיים הייתי חצי בעסק וחצי לא. עם רגל אחת בפנים  ורגל אחת בחוץ. אבל לפני שנתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ממש לפנות ערב הם רצחו את אמא שלי. הם רצחו אותה ושברו כלל מהחשובים ביותר אם לא החשוב ביותר. נשים מחוץ לעסק. עכשיו את בטח חושבת לעצמך 'אם נשים מחוץ לעסק מה אני עושה פה?', אז את פה כי הם שברו את החוקים, אמרתי לך הם רצחו את אמא שלי ומאז אין כללים יותר. נכנסתי עמוק לתוך העסק, התחלתי לפעול. בניגוד למשפחה שלו פיטר הבין שהעסק שלהם בצרות ובא לבקש הלוואה מאיתנו. זה היה לפני יותר משנה ועכשיו הגיע הזמן לפרוע את החשבון. וזאת הסיבה שאת פה!".

ישבתי בשקט במשך כמה דקות ארוכות מנסה לעכל את מה שקרה פה עכשיו, הסיפור  שהוא סיפר לי היה כמעט בלתי אמין, כמעט לא אמיתי. במשך דקות ארוכות ישבתי שקועה בתוך עצמי יודעת שהוא יושב שם, סביר להניח בוחן אותי. במשך דקות ארוכות ישבתי ככה לא מגיבה למה שאמר, מסרבת להאמין שהוא בגד בי בצורה הזאת, שהוא שיקר לי בצורה הזאת. ליד זה כל דבר אחר שהוא עשה מתגמד לפתע. במשך דקות ארוכות ישבנו, במשך דקות ארוכות ישבנו והוא לא דיבר ולא זז. לבסוף הוא קם במעין אנחה מתקדם לעבר הדלת ואני הסתכלתי עליו, על איך הוא צועד. שנייה לפני שהוא יצא הוא נעצר ונראה כאילו הוא מתחבט בעצמו. "דרך אגב קוראים לי דני." הוא זרק טורק את הדלת אחריו, מותיר אותי לבד מתבוססת בדממה, כשהדמעות זולגות על פניי בשקט.