סיפורים בהמשכים - המקום לפרוק את מה שיושב על הלב.

פרק שביעי + שמיני – הכאב שבשקר ובאמת.

השמש הבהירה של הבוקר חדרה דרך התריסים מאירה את החדר ברסיסי אור. בדרך כלל, כשהשמש חודרת בצורה הזאת אני שמחה. זה גורם לי לאושר, זה ממלא אותי. אבל אחרי הריב שלי אתמול עם סטיב אפילו זה לא יכול לשמח אותי.

כל הלילה לא עצמתי עין, חשבתי על הריב שהיה לנו ערב קודם לכן. אבל עכשיו בבוקר כשהשמש חדרה לה מבשרת על בוא היום הבנתי שהריב שלנו התחיל כדבר טיפשי ביותר. היד שהוא הרים הפתיע אותי בהתחלה וגרמה לי לתדהמה, מהר מאד התאפסתי על עצמי וגירשתי אותו משם. עכשיו הצטערתי על זה. הוא עשה טעות והוא הצטער עליה. הוא ביקש סליחה. המבט על פניו לאחר שהבין שהרים עליי את ידו עדיין התנוסס בעיניי רוחי.

במהלך המחשבות בלילה עברו בראשי מחשבות רבות ולבסוף החלטתי שאני מתכוונת לדבר איתו, להבהיר לו את המצב ולבסוף בתקווה להשלים איתו.

איפרתי את עצמי לא מוגזם כמו שסטיב אוהב ולבשתי את השורט הכי יפה שמצאתי בארון, מעצבת את שיערי בקפידה. תוך חצי שעה כבר מצאתי את עצמי בכניסה לבית ספר מחפשת בעיניי את פרצופו המוכר של סטיב.

"למה לא באתם בסוף אתמול?" דניאל שאלה מקפיצה אותי קלות מההפתעה. "אלוהים איך הבהלת אותי." אמרתי מתנשמת מעט. "רבנו אתמול. אני וסטיב רבנו אתמול ובגלל זה לא באנו." אמרתי בעצב ברור ומובהק. "אוי אמה אני ממש מצטערת. למה לא התקשרת להגיד לי את זה כבר אתמול בערב?" היא שאלה בעצב. "לא רציתי להפריע לך ולג'וני. בכל זאת פעם ראשונה שיצאתם החוצה ביחד." אמרתי הפעם כבר בחיוך. "ואם כבר מדברים על זה, איך היה אתמול?" שאלתי אותה מביטה בחיוכה המאושר. "אוי אמה את לא מבינה, היה מדהים רקדנו כל הלילה. ואז הוא ליווה אותי הביתה וממש לפני שנכנסתי הוא עצר אותי, סובב אותי אליו ונישק אותי ממש כמו בסרטים." היא אמרה ומבטה חולמני ובוהה באוויר. "אוי איזה מקסים הוא." אמרתי באנחה שקטה גורמת לדניאל להביט בי שוב. "כן את לא מבינה כמה הוא עדיו ומתוק ומקסים שזה פשוט הורג" היא אמרה ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. "אוף אני בטח מבאסת אותך עם כל הדיבורים האלה על ג'וני אחרי מה שקרה אתמול עם סטיב." דניאל אמרה אחרי שכנראה ראתה את מבטי.

לפתע נכנסה לזווית הראייה שלי דמותו של סטיב ומהר התנתקתי מהשיחה עם דניאל, רצה לעברו וברקע עוד יכולתי לשמוע אותה צועקת לעברי ושואלה לאן אני רצה ככה. אך כל שעניין אותי היה להגיע לסטיב. שמו מתגלגל על שפתיי ולשוני כשאני קוראת לו, מחפשת אחריו. אך כל שמצאתי הוא ריק, שטח נקי ונטול אדם העונה לשם סטיב. לא משנה לאן הסתכלתי הוא לא היה שם וגם לא נראה באופק.

בסוף שיעור מתמטיקה כשהייתי בדרכי ללוקר כדי לאסוף את הספרים לשיעור ספרות שמעתי את קולו של סטיב. במשך כל היום חיפשתי אותו אך בכל פעם שראיתי אותו הוא כנעלם באוויר, כאילו בלעה אותו האדמה. לכן הפעם התקרבתי אליו בשקט מאחוריי גבו. כשהגעתי אליו טפחתי קלות על כתפו צופה בו מסתובב לעברי ומביט בי בהפתעה.

*** נקודת מבט – סטיב ***

כל הבוקר חששתי מהפגישה עם אמה. לא ידעתי מה אני אמור להגיד לה. איך אני אמור לספר לה את מה שעשיתי, את האמת. ידעתי שזה ייפגע בה. אני חושב שבגלל זה עשיתי את זה, רציתי לפגוע בה, לפגוע בה כמו שפגעתי בכל אחת אחרת שהייתה חברה שלי. הרגשתי רע עם עצמי, מעין תיעוב פנימי. במשך השעות הראשונות ברחתי וחמקתי מפניה. בכל פעם שאפילו חשבתי שראיתי הבזק של פניה הסתובבתי והלכתי משם. במשך כל הבוקר ברחתי, חמקתי והסתתרתי אך כל זה נעצר כשטפיחה קלה על כתפי גילתה לי את העובדה שאמה עמדה מאחוריי ושעכשיו, עכשיו הגיע הזמן להסביר ולהגיד את האמת.  "היי אמה" אמרתי בשקט, בריחוק, בחשש. לא נוגע ולא מתקרב אליה.

*** נקודת מבט – אמה ***

"היי סטיב" שמעתי בקולו חשש קל ותהיתי לעצמי אם הוא עדיין מצטער על אתמול. "אני מצטערת על התגובה שלי אתמול" אמרתי מתקרבת לכיוונו צעד אחד. "אמה תתרחקי ממני בבקשה" הוא אמר לפתע קוטע את הליכתי. הפתעה שטפה את פניי ותדהמה מילאה אותי. "מה? למה סטיב? חשבתי שאתה מצטער על מה שעשית" אמרתי בעצבות וחשש שמא הוא לא מתכוון לכך שנשלים.

"אני עדיין מצטער אמה, אבל אני עדיין בעצבים מאתמול ואני לא רוצה לפגוע בך אז... בבקשה תתרחקי ממני עכשיו." הוא אמר בשקט ופנה ללכת. אף על פי שארשת פניו לא הראתה דבר, שפת גופו והטון בו הוא דיבר שלחו בי זרמים של תחושה רעה. "רגע סטיב אל תלך. למה שתפגע בי? אני רוצה לבקש סליחה. אני רוצה שנשלים." אמרתי בעודי אוחזת בידו בחוזקה. הוא ניסה לנער מעליו את ידי האוחזת בו ללא הצלחה. "אמה אני מבקש יפה. תורידי את היד שלך ממני. אני לא רוצה להיות לידך עכשיו, אני לא מרגיש עם זה בנוח" הוא אמר כשעצבים קלים ומרירות מתגנבים להם לקולו. "סטיב מה נסגר איתך? אני לא מכירה אותך עם ההתנהגות הזאת." אמרתי בעצבים משחררת את אחיזתי בידו. "אני רוצה שתגיד לי את הסיבה האמיתית לכך שאתה לא רוצה לדבר איתי, להתנהגות הזאת שלך. אני רוצה שתגיד לי את הסיבה ואני רוצה שתגיד לי אותה עכשיו !" אמרתי בהחלטיות דורשת לדעת את המצב. סטיב הוריד את פניו למטה ומבט של בושה עיטר את פניו. בושה?! בחיים לא חשבתי שאראה את סטיב מבויש. התחושה הרעה בבטן שלי רק התגברה והתחזקה. "סטיב מה עשית?" אמרתי במעין כניעה והבנה של המצב. "אני מצטער אמה אני הייתי עצבני אתמול ועשיתי טעות. אמה אני מצטער שבגדתי בך." הוא אמר מביט לתוך עיניי כשדמעות מתחילות להתהוות בעיניו. "אתה מה סטיב?!" אמרתי בתדהמה. "אני מצטער אמה. אני באמת מצטער." הוא אמר וקירב אותי אליו. אבל אני רק דחפתי אותו ממני. "אני לא מאמינה שבגדת בי סטיב. אני לא אסלח לך בחיים. תסתכל עליי טוב סטיב. תסתכל עליי טוב כי זאת הפעם האחרונה שתראה אותי. אני לא סלח לך בחיים סטיב. בחיים!!!" החלק האחרון של מה שאמרתי כבר היה מקוטע. הדמעות כבר שטפו את פניי ואני ברחתי משם בריצה.