סיפורים בהמשכים - המקום לפרוק את מה שיושב על הלב.

פרק שישי – ניצנים של פרידה.

"אתה מה?". הייתי בשוק שהוא בכלל אמר את זה.

"אני לא מסכים לך ללכת עם חצאית קצרה, מה לא מובן?".

"טוב סטיב צא לי מהוריד אין לי כוח לשמוע אותך" צעקתי לעברו בעודי ממשיכה להתארגן. "אל תצעקי עליי" הוא סינן בשקט אולי בתקווה שאני לא אשמע אבל אני שמעתי את זה.

"ומה זה אין לי כוח לשמוע אותך? הגוף שלך שייך לי, לא לשאר הגברים במועדון ואת תקשיבי לי, את מבינה?" הוא צעק בחוזקה לעברי מציג לפניי סטיב שלא הכרתי. "סטיב, אני לא בובה ובטח שלא שייכת למישהו, תעזוב אותי ותן לי לעשות מה שאני רוצה." צעקתי עליו בחזרה, הוא הדליק אותי, הדליק אותי באמת, עצבן בצורה אטומית. "אמרתי לך לא לצעוק עליי" הוא צעק מרים את ידו כלפי מעלה מוכן להוריד לי סטירה בכל רגע נתון.

קפאנו שנינו מסתכלים האחד בעיניים של השנייה, בוהים לא מסוגלים לנתק מבט. הייתי בשוק מכך שהוא מסוגל אפילו לאיים בצורה הזאת, לא הכרתי אותו ככה. הוא הוריד את היד בשקט ולאט למטה, את פניו מכסה לפתע מסכה של כאב, הדמעות צרבו כבר בעיניי מתכוננות לזלוג החוצה אף על פי ניסיונותיי להחזיקן בפנים.

"אני מצטער אמה, לא התכוונתי" הוא אמר בשקט אוחז בידי בעדינות מנסה נואשות לקרב את גופי לגופו. סירבתי מנענעת את ראשי לשלילה בעוד הבעת הכאב על פניו נעשית ברורה יותר. "אני לא יכולה סטיב, לא ככה, אני לא מכירה אותך ככה. אני רוצה שתצא מכאן, אני רוצה שתעוף מכאן." את סוף המשפט כבר צעקתי עדיין מנענעת את ראשי לשלילה מצביעה על הדלת. לאחר כ-5 דקות בהן פשוט עמדנו בשקט מסתכלים אחד על השנייה, הדמעות שלי לא מפסיקות לזרום ואפילו על פניו מופיעות דמעות הוא יצא סוף סוף מותיר אותי לבד עם האפשרות להתאבל עם עצמי.

אני קורסת בשקט על המיטה, בוכה לתוך הכרית החמימה, בוכה בשקט במשך שעות לא מרגישה בכלל שבזמן עובר. דמעות חמימות ומלוחות זורמות בשקט, בלחש, מרטיבות את לחיי ואת הכרית. במשך שעה תמימה אני בוכה, בוכה עד שאני נרדמת.

*** נקודת מבט – סטיב ***

טרקתי את דלת ביתה בכעס מכה באגרופיי על הקיר הסמוך. אני מודה, איבדתי את העשתונות לרגע, אבל התגובה שלה, התגובה המוגזמת והנמהרת שלה היא זו שעצבנה אותי וחיממה אותי בצורה כזו. סגרתי את דלת הרכב בטריקה בעודי מכניס את המפתח למכונית, מניע אותה ונוסע משם במהירות, לא מותיר אחריי דבר מלבד אבק.

ישבתי על הבר מזמין שוט ועוד שוט. שותה עוד ועוד ללא הפסקה כוס אחרי כוס. בחורה צעירה התיישבה לידי מתחככת בידי, מחייכת לעברי. חייכתי אליה בחזרה מקרב את עצמי אליה.

"היי חמוד" היא אמרה בקול צפצפני. גיחכתי לעצמי אבל בכל זאת עניתי לה, בכל זאת זרמתי איתה. ידעתי, ידעתי שמה שאני עודה הוא טעות. הייתי עם אמה, אני לא מסוגל בכלל לחשוב על בגידה בה, אז למה אני בכל זאת עושה את זה?.

בתוך כמה רגעים מצאתי את עצמי בנשיקה סוערת וסוחפת עם הנערה שהתיישבה לידי, נערה שאת שמה אני אפילו לא יודע. התקדמנו שנינו אל עבר השירותים במועדון, כשלפתע דלת של מחסן נכנסה אל תוך זווית עיניי. נתתי בעיטה קלה לדלת מושך פנימה את הבחורה, נשכב איתה על הרצפה המלוכלכת, מוריד את בגדיה המעטים והזולים מותיר אותה עירומה וחשופה נותן גם לה להוריד את הבגדים ממני. הלב שלי צעק 'אמה' בקולי קולות וגם השכל הישר שלי הזהיר אותי ממה שאני עומד לעשות. אבל הכאב והעצבים השתלטו עליי והרגשתי כאילו אני לא באמת שולט בגוף שלי. לא באמת הצלחתי לעצור את עצמי, הייתי עצבני והגוף שלי פעל בצורה אחרת ממה שרציתי.

כשהרגשתי את התחושה הכל כך מוכרת של כניסה לגוף של אישה וכששמעתי אותה פולטת גניחות קטנות ושקטות מפיה נקלטה אצלי העובדה שאני לא יכול יותר לחזור אחורה עכשיו. בגדתי באמה. קלטתי את מה שעשתי והשלמתי. השלמתי עם מה שעשיתי, אבל בכל זאת הייתי מאוכזב מעצמי, מאוכזב מכך שפגעתי באמה, שיכול להיות שבזה הרגע הרסתי אותה. אבל בכל זאת עם כל ההרגשות והמחשבות לא יכולתי להפסיק לעשות סקס עם הנערה שאיתי. פשוט לא יכולתי לעצור. אבל עם זה, עם הסקס שעשיתי הרגשתי את האכזבה מטפסת לי בגרון, צורבת את עיניי וזולגת על לחיי. דמעות, אני בוכה? כן אני בוכה. ואמה היא הראשונה שגרמה למשהו כזה.