פרק אחד – "וויזרד" – בית ספר לקוסמים ומכשפות.
"גברת
מילר צאי מהכיתה הזאת מיד!" צעקתה של המורה שלי עלמה סמית' הדהדה בין קירות
בית הספר. הייתי בטוחה שאפילו בכיתה שבסוף המסדרון בקומה השנייה שמעו אותה.
"ותיגשי מיד למנהל. עכשיו ג'ני!!!" היא המשיכה לצעוק עליי ואני אספתי את
החפצים שלי וברחתי מהכיתה במהירות, מצחקקת לעצמי בשקט.
'מה בסך
הכל עשיתי. אפשר לחשוב שאף אחד לא הפעיל קסם על חבר לכיתה לפניי.' רטנתי לעצמי
בשקט. וזה לא כאילו פגעתי בה, בסך הכל הצתתי בטעות את המחברות והספרים של מילי
וויליאמס. אבל בגלל שזאת מילי וויליאמס אני אחטוף שוב פעם צעקות על הראש.
הכרתי את
חדר המנהל טוב מדי. הייתי מבקרת שם על בסיס יומי וכמעט מבלי להרגיש זה הפך כבר
להרגל מגונה שלי. לפעמים זאת באמת הייתה אשמתי אבל רוב הפעמים שהגעתי אל המנהל היו
בגלל דברים שבכלל לא עשיתי. הייתי שונה קצת מהשאר. אימצו אותי ישר אחרי שנולדתי.
הורי המאמצים הם בני אדם נורמטיביים לחלוטין וחיים חיי שגרה. אבל קיים שוני ביניהם
לבין בני אדם אחרים. כשהם היו צעירים זרם להם הקסם בדם בדיוק כמוני. אבל הם היו
מעורבים באחת מהתקריות הגדולות בהיסטוריה ולכן נושלו מכוחם למען יראו וייראו. הם
חיו באמצע. בין שני העולמות. לא שייכים. ואני, אני הייתי הבת המאומצת שלהם. נחשבתי
למוזרה, זאת שלא יודעים לאיזה חלקה בעולם המכשפים אני שייכת.
התרתי את
הקוקייה מהשיער נותנת לשיערי להתפזר ברוח הקרירה של חודש ינואר בעודי מתיישבת
בספסל בחצר בית הספר. מחשבות על הפעם הראשונה בה הכרתי בקסם מילאו את ראשי ותפסו
את מחשבותיי. הייתי אז בת 6. הסתיו בדיוק החל ועלים יבשים שנשרו מהעצים החלו
נערמים על קרקע החצר שלנו. אבי החורג נהג כל מספר ימים לאסוף את העלים לערימה בחצר
ולאחר מכן לאסוף אותם ולזרוק אותם. אני זוכרת איך עמדתי בחצר חושבת לעצמי כמה יפה
היה אם כל העלים היו בבת אחת פשוט נופלים מהשמיים כולם ביחד כמו גשם. ולפתע זה
פשוט קרה. הרגשתי מסוחררת. הרגשתי טוב כשהקסם זורם בעורקיי. הייתי מיוחדת וכולם
ידעו את זה ילד נורמלי בעולם שלי קיבל את כוחותיו רק כאשר הגיע לגיל הבגרות שאצלנו
נחשב 12 שנים. ממש לפני שמתחילים חטיבת ביניים.
אף על פי
הקור העז ששרר בחוץ במגרש הכדורסל שלנו שיחקו הבנים. וביניהם היו החבר הכי טוב שלי
והאחד בו אני מאוהבת עד מעל ראשי. פרפרים מילאו את בטני בכל פעם שהוא חלף על פניי.
חלומות עליו ועליי מילאו את ראשי בכל פעם אשר עצמתי את עיניי. בשיעורים המשותפים
של כיתות י"ב וי"א נהגתי פשוט להביט בו ולחלום בהקיץ. אבל גם אם הייתי
יפה וגם אם הייתי מקובלת, ואני לא אף אחד מהדברים הללו, הוא לא היה שלי. מילי
וויליאמס הייתה החברה הנוכחית שלו. לפעמים הרגשתי שהוא לא באמת רוצה להיות איתה
והוא איתה רק בגלל המעמד החברתי שלה, או לפחות ככה קיוויתי. אבל הוא היה איתה ואני
הייתי צריכה לראות אותם מתנשקים בחצר ובמסדרונות ובכל מקום אחר אשר אפשר להם לעשות
את זה.
הסתכלתי
על אלכס. הוא היה כל כך חתיך. הוא נחשב לחתיך של בית הספר. אהבתי אותו אהבה בלתי
אפשרית. אהבתי אותו מהרגש ולא מהראש. לפתע נכנסה לי לנקודת המבט דמות מטושטשת
מוכרת נוספת. חיוך התפרש על פניי. דוני, החבר הכי טוב שלי ביקום כולו. אדם שכל כך
אהבתי. כשרק התחלנו בבית הספר הזה בכיתה ז', אני והוא ישר התחברנו ומאז נשארנו
חברים טובים. נהגנו להתנחל אחד אצל השנייה תשעים אחוז מהזמן ולפעמים אפילו ישנו
האחד אצל השנייה. אני עדיין זוכרת את היום שבו בפעם הראשונה התנשקתי. בגלל שלשנינו
לא הייתה מערכת יחסים באופק, החלטנו להתנשק, רק כדי להרגיש ולנסות את זה. השפתיים
שלנו התנועעו בקצב אחיד ומתאים התחברו השפתיים שלנו כמו חלקי פאזל.
חיים
מוזרים יש לי. מלאים בכל וריקים מהכל. יש לי את כל מה שאני רוצה ואין לי כלום. אני
יודעת ומכירה את עצמי ובכל זאת אין לי מושג ולו הקטן ביותר על חיי. אבל זאת אני.
ילדה מתוסבכת בת 16 שמאוהבת עד מעל הראש בנער שמלבד זה שהוא גדול ממנה ובכלל לא שם
עליה, נמצא עם נערה אחרת. נערה שהורסת את החיים שלי וממררת לי אותם, נערה שאין לי
שום סיכוי להילחם נגדה וגם לנצח. יש לי את החבר הכי מדהים בעולם ואני לא אוותר
עליו אף פעם. זאת אני, ג'ני מילר, ואני מכשפה מצליחה.
טוב
לפחות אני מנסה להיות אחת כזאת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
