סיפורים בהמשכים - המקום לפרוק את מה שיושב על הלב.

פרק שלישי – פרק חסר שם.

נכנסתי לבית הספר באיחור קל. לא רציתי ללכת עם דניאל לבית ספר היום. פחדתי שהיא תשאל אותי על יום שישי ואני לא אדע מה לענות לה. במשך כל השבת ישבתי בחדר חשבתי על מה שקרה ביום שישי בערב, בכלל לא מסוגלת לחשוב על לספר משהו לא לדניאל ובטח שלא לאמא שלי.

דפקתי בשקט על דלת הכיתה, פותחת אותה. שקט שרר בכיתה. המורה הסתכלה עליי בתמיהה. מבט מופתע עוטה את פניה. הייתי תלמידה טובה, בחיים לא איחרתי לשום שיעור. נכנסתי בשקט לכיתה תופסת את השולחן האחורי ביותר בכיתה, השולחן היחיד גם שהיה ריק. דקה נוספת עמדה המורה בשוק מסתכלת עליי.

לבסוף, היא יצאה מהקיפאון וחזרה לכתוב על הלוח, לא אומרת כלום, לא מעירה, לא שואלת אף לא שאלה. גם התלמידים התחילו מחזירים לאט את תשומת ליבם למורה. בסופו של דבר פניה של דניאל היו היחידות שהמשיכו לבהות בי במשך כל השיעור, פנים שהתעלמתי מהן במשך כל השיעור.

דקתיים לפני הצלצול כבר הכנסתי את חפציי לתוך התיק מחכה בכמיהה שהצלצול יגיע. הצלצול הגיע בדיוק בזמן, בשנייה המדויקת ואני כבר הייתי מחוץ לכיתה הולכת במהירות במסדרון. לא רציתי להיתקל בטעות בדניאל בדרך, ידעתי שהיא תשאל אותי מה קרה לי ואני לא ידעתי מה לענות לה, פחדתי לענות לה.

מרוב המחשבות שאפפו את ראשי לא שמתי לב לדרך ולפתע הרגשתי את ההתנגשות של הראש שלי בגוף של מישהו אחר. יד חזקה ושרירית תפסה בידי לא נותנת לי ליפול, מושכת אותי כלפי מעלה. כשעמדתי כמו שצריך, מאוזנת עם שתי הרגליים על הרצפה, הבטתי למעלה לכיוון האדם שעזר לי ברצון להודות לו. מילת התודה נתקעה בפי, סטיב עמד לפניי כשמבט ציני-מחויך על פניו.

"אז מה, כבר את מתגעגעת אליי?" סטיב שאלה אותי בלחישה מתגרה. "פשוט ביום שבת התעוררתי ואת לא היית שם. חבל, דווקא נורא נהניתי ממה שהיה לנו". הלב שלי החסיר פעימה ולחיי עטו צבע אדמדם.

הרכנתי את הראש למטה בבושה, מסרבת לתת לעיניו להפנט אותי ולמבטו החודר לשתק אותי. "אז אני מניח שאת זוכרת למרות כל השתייה" הוא אמר לי מגחך וגרם למבטי לעלות להביט בו בתמיהה. אז הוא ידע והוא בכל זאת עשה את זה. "אתה ניצלת אותי, אני לא מאמינה שניצלת אותי. לא חשבתי שאתה עד כדי כך גרוע". לא האמנתי לזה שהוא ידע פשוט סירבתי להאמין. "עד כדי כך גרוע?, אין לך מושג מה אני יכול לעשות ומה עשיתי, זה היה כלום." הוא אמר והתחיל ללכת. "אההה ולא ניצלתי אותך. את רצית את זה, את אפילו אמרת לי את זה". הוא נעלם מעבר לפינה מותיר אותי עומדת כפסל באמצע המסדרון. לקחתי נשימה עמוקה ונזכרתי שאני צריכה לברוח מדניאל. הסתובבתי ללכת אבל היא עמדה שם, עמדה שם ורק הביטה בי בכעס, הביטה בי באכזבה.

"דניאל די את מכאיבה לי, תפסיקי למשוך לי ביד, תעצרי כבר ונדבר כמו אנשים נורמליים במקום שתצעקי עליי." אני מודה צעקתי עליה קצת, אבל פשוט כי נמאס לי וכבר רציתי לדעת מה היא רוצה להגיד לי, בכל זאת היא משכה אותי כבר כמה דקות מהמסדרון, אחרי השיחה המביכה עם סטיב, אל תוך החצר כשבמשך כל הדרך היא רק צועקת עליי אבל לא אומרת בעצם שום דבר הגיוני. "על מה סטיב דיבר אמה, מה עשיתם ביחד? חשבתי שאת שונאת אותו." היא עצרה סוף סוף מביטה בי בעיניים בחוזקה כזאת מהפנטת לא מאפשרת לי לברוח מסיפור האמת. "את עזבת אותי לבד על הבר והלכת לרקוד עם הידיד הזה שלך", התחלתי לספר לה מתיישבת על איזו אבן שהייתה שם, עייפה מלהסתיר ממנה, החברה הכי טובה שלי את האמת. "פתאום סטיב התיישב לידי והתחיל איתי, בשלב מסוים האלכוהול זרם לעברי וכבר לא הייתי בטוחה מה אני עושה בכלל". דמעה אחת חמקה מעיני השמאלית מרטיבה את חולצתי הסגולה, דניאל התיישבה על ידי אך עדיין שומרת ממני סוג של מרחק. הרמתי אליה מבט מסתכלת אל תוך עיניה, "דבר הוביל לדבר ובסוף מצאתי את עצמי איתו באיזה חדר אחורי שם, לא מסוגלת בכלל לשלוט במה שקורה סביבי". קודם חמקה לה דמעה אחת אבל עכשיו כבר הרבה דמעות נפלו להן אחת אחרי השניה. דניאל התקרבה אליי מניחה את ידה הימנית על כתפי מקרבת אותי בחיבוק אליה. "דניאל אני לא בתולה יותר, אני לא מאמינה שעשיתי את זה ועוד יותר אני לא מאמינה שעשיתי את זה איתו".

ישבנו כך עוד מספר דקות כשדמעותיי ממשיכות לזלוג. "אמה," דניאל הרימה את פניי כך שיביטו אליה. "חשבתי שאת לא אוהבת אותו, אז איך לעזאזל הגעת למצב הזה איתו בלי לשלוט בעצמך?", היא שאלה בעודה מנגבת את דמעותיי מפניי. "יכול להיות שסטיב שם לך משהו בשתייה?" היא שאלה אותי בעדינות. אמנם הראש שלי לא תפקד בהצטיינות יתרה באותם רגעים אבל את זה בוודאות ידעתי, סטיב לא שם לי כלום, הייתי רואה אם היה שם. "דניאל אני בכלל לא רציתי בהתחלה לקחת את השתייה שהוא הזמין לי, אני בטוחה שהוא לא שם לי כלום באלכוהול!" פסקתי. "אם ככה אמה, את מוכנה בבקשה להסביר לי למה זה קרה?", היא אמרה בשקט. "לא יודעת דניאל אני לא אוהבת אותו אפילו..." "את בטוחה?" היא עצרה אותי באמצע המשפט מערערת מעט את ביטחוני.

נכנסנו לבניין בדיוק כשהצלצול בישר את תום ההפסקה. דניאל ליוותה אותי לכיוון הלוקר שלי. כשהגענו לכיוון שורת הלוקרים, שבה נכלל גם הלוקר שלי, שמנו לב שיש מסביב לאחד מתוך הלוקרים שעמדו שם התקהלות של מספר ילדים. הם עמדו שם וצחקו ביניהם, מלחששים האחד לשנייה וממשיכים לצחוק ביניהם. התקרבתי עם דניאל לעברם, שתינו רוצות לראות על מה הם צוחקים.

כשהגעתי אליהם הייתי בהלם, פשוט קפאתי במקום בשוק, לא מסוגלת לנשום, לא מסוגלת לזוז. הלוקר שלי היה הלוקר שעליו הם צחקו. אל הלוקר שלי היה מוצמד קונדום עם שמו של פיטר ועם המשפט המפורסם שנהג להגיד: 'עוד אחת לאוסף'. הילדים שעמדו מסביב ללוקר שלי פתאום שמו לב שאני שם והתחילו לצחוק עליי, מלחששים ביניהם. לחיי עטו צבע אדום והדמעות שדניאל הצליחה להפסיק חזרו להכתים את פניי. חטפתי את הקונדום מהלוקר במהירות זורקת אותו לפח הקרוב ביותר אליי. רצתי, רצתי בלי לראות לאיפה, לא מתייחסת לאנשים שעומדים בדרכי. רציתי לברוח מכל זה, מהלחשושים, מסטיב, מדניאל, מעצמי.

*** נקודת מבט – דניאל ***

"אמה...." צעקתי אליה מקווה שהיא תעצור ולא תמשיך לרוץ, אבל היא אפילו לא שלחה מבט לאחור. הייתי בשוק ממה שקרה כאן, לא ציפיתי שסטיב יעשה בכלל משהו כזה. "טוב די, נגמרה ההצגה אתם יכולים להתפזר!!!" צעקתי על חבורת הילדים המטומטמת שעדיין עמדה ליד הלוקר שלי. החבורה נבהלה ממני מהר התקפלה וברחה משם ואני נאנחתי בזמן ההליכה לכיתה שלי.

"מה לעזאזל אתה עושה? הבהלת אותי למוות?" צעקתי עליו כשהוא משך אותי לתוך כיתה ריקה. "התגעגעתי אלייך אז התחשק לי" הוא ענה לי מתחיל לנשק אותי נשיקות קטנות ורכות על השפיים והצוואר גורם לי לצחקק. "אולי נספר לכולם עלינו... אה, מה אתה אומר?" אמרתי מקווה שהפעם הוא אולי יסכים. שנאתי להיות אתו בסודיות כזו, כאילו אנחנו לא באמת ביחד. אבל הוא לא רצה אף פעם לספר ואני קיבלתי את זה, בהתחלה זה בכלל לא הפריע לי אבל אחר כך כבר התחלתי להרגיש עם זה רע, כאילו הוא לא באמת אוהב אותי.

"דניאל, תפסיקי לחשוב מחשבות כאלו מטומטמות כמו שעוברות לך בראש עכשיו, אני אוהב אותך ואת צריכה כבר לדעת את זה", הוא אמר כאילו קורא את מחשבותיי. "חוץ מזה שזה לא הזמן המתאים ליציאה וכשזה יהיה הזמן המתאים אני מבטיח לך שאני אכיר אותך בתור החברה שלי לכל מי שתרצי מה גם שאת לא רצית בהתחלה שאמה תדע. אני מבטיח בסוף נצא וכשנצא, נתחיל באמה, הבטחה שלי".

"אוי אמה, לרגע בכלל שכחתי ממנה, חבל שסטיב לא כמוך יותר" אמרתי בשקט, כמעט לעצמי. "למה את מתכוונת, מה הוא עשה הפעם כבר?" הוא אמר במעין פרצוף חמוץ. "מסתבר שהוא ואמה שכבו ועכשיו הוא מתגרה בה לגבי זה וגורם לאנשים לצחוק עליה בגלל זה" אמרתי דואגת לאמה. "אל תדאגי דניאל הוא בטח התאהב בה, חוץ מזה שהוא יתבגר בסופו של דבר" הוא אמר מחייך וחוזר לנשק אותי.

"ג'וני, ג'וני תפסיק" הצלחתי להתנתק ממנו. "בגללך איחרתי לשיעור" התקדמתי ליציאה, "אההה וג'וני אולי תדבר עם סטיב, אולי זה יעזור" אמרתי נותנת לו נשיקה אחרונה על השפתיים יוצאת מהכיתה וטורקת את דלתותיה אחריי.

*** נקודת מבט – אמה ***

כבר עמדתי לצאת מהשער ולברוח לים או הביתה אבל בזווית העין שלי ראיתי את סטיב עומד לו ונשען על המעקה בעודו מעשן סיגריה. מיד שיניתי כיוון הליכה, דמעותיי עצרו ואת מקומן מצא מבט כועס.

סטיב לא שם לב אליי בכלל עד שידיי פגעו בחזה שלו ושלחו אותו אל האדמה. "איך העזת לעשות לי את זה, אני לא עשיתי לך כלום, אתה הרסת לי את החיים. אתה השפלת אותי בפני כולם!!!" צעקתי עליו בעצבים מביטה בו נוחת על הרצפה לא מבין מאיפה זה בא לו. "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה" הוא אמר בצעקה בעודו קם מהרצפה. "אם עוד פעם אחת תעזי לעשות את זה או משהו שדומה לזה אני לא יודע מה אני אעשה לך". הוא אמר בעצבים מחזיק את זרועי בחוזקה. הבטתי עליו בכעס מנסה לשחרר את ידי שהתחילה לעטות את סימן ידו של סטיב.

"תוריד את הידיים שלך ממני" צעקתי ומשכתי את היד שלי מידו סוף סוף מצליחה לשחרר אותה. "חוץ מזה אני לא מפחדת ממך. אתה כולך רק פוזות, מה כבר תעשה לי, אה?" אמרתי מסתכלת עליו במעין לגלוג. הוא הסתכל עליי לתוך העיניים ותפס שוב את ידי מושך אותי כדי שאני אעמוד צמודה אליו. ריח הבושם שלו מילא את נחיריי. הוא חייך אליי חיוך מעצבן ואמר בשקט קרוב לאוזן שלי. "אני יכול לעשות לך הרבה, עכשיו למשל אני רוצה לעשות את זה." ידיו תפסו בלחיי קירבו את פניי אל פניו. שפתיו התנגשו בשפתיי, וטעמה המתוק של הלשון שלו מילאה את פי.