סיפורים בהמשכים - המקום לפרוק את מה שיושב על הלב.

פרק ראשון - חייהם של מתבגרים מהשורה.

הסתכלתי על עצמי במראה. 'מראה ממוצע' חשבתי לעצמי. תמיד נהגו להגיד לי שיש לי מראה מיוחד, שאני נורא יפה. אבל אני?, אני ראיתי בעצמי מראה ממוצע, לא גבוהה במיוחד אבל גם לא נמוכה, שיער בצבע שטני לא ארוך במיוחד אבל גם לא קצר, לא מתולתל ולא חלק. הייתי ממוצעת לכל דבר במראה שלי. חוץ מהעיניים שלי. העיניים שלי עטו גוון של כחול כהה במיוחד, יפה. אהבתי את העיניים שלי יותר משאהבתי כל איבר אחר בגופי. אפילו החזה שלי היה ממוצע, לא קטן ולא גדול.

"אוחח" אנחה שקטה נפלטה מפי ממלאת את השקט שבחדרי. "עוד בוקר של יום שישי, עוד בוקר של סוף שבוע, עוד בוקר שאת מריחה בו את החופש של הסופ"ש, קחי נשימה זה כבר פה" מלמלתי לעצמי בעודי לובשת את חולצת בית הספר שלי.

לפחות בלימודים אני יכולה להגיד שאני לא ממוצעת, להפך אני מצטיינת. אני לומדת בכיתה י' 5 יחידות באנגלית, מתמטיקה, פיזיקה וכימיה ומצליחה בכל הארבעה. הרגשתי את החיוך מתפרש על פניי לנוכח המחשבות על בית ספר. תמיד אהבתי בית ספר, האווירה, החברה, הלימודים. אבל לא כל כך העדפתי להיות בבית שלי לבד עם החיים הפרטיים שלי מאשר להיות חשופה בבית הספר.

"אמההההה" צעקתה של דניאל הקפיצה אותי, אני ודניאל היינו חברות מאז הגן ומאז לא נפרדנו. דניאל הייתה החברה הכי טובה שלי והיחידה האמיתית שאהבתי.

תפסתי את התיק, זורקת אותו על כתפי, יורדת בריצה במדרגות טורקת אחרי את דלת הכניסה. בעודי רצה אל עבר דניאל אני שומעת במעומם עוד את אימי צועקת מאחורי לא לטרוק את הדלת. אני ודניאל מסתכלות אחת על השנייה ומגחכות לעצמנו.

הדרך לבית הספר לא ארוכה כל כך אז אנחנו בדרך כלל הולכות אותה ברגל לאט וסתם מדברות בדרך על רכילויות וכולי.

"את שומעת אמה?". "מה?". "יש מסיבה היום בערב ואני ואת הולכות לשם לא משנה מה, טוב?". התכוונתי לענות לה לשלילה היא ידעה שאני ומועדונים זה מתכון רע ומקולקל ושאני לא יוצאת למועדונים. התכוונתי לענות לה כשהיא חזרה לפתע לדבר, סותמת לי את הפה עוד לפני שהתחלתי לדבר בכלל. "בעצם מה אני שואלת אותך, את יוצאת איתי. נקודה.". היא אמרה את זה סוגרת מקום לויכוח מצידי. ידעתי שדניאל אוהבת מועדונים אבל את הצד הזה בדניאל לא כל כך אהבתי, הצד שלא חושב, הצד הדיקטטורי. ידעתי שאין לה כוונות מיוחדות נסתרות ושהיא לא עושה את בכוונה לפגוע בי אבל לפעמים זה ממש הפריע לי שהיא מתנהגת ככה מבלי לשים לב אפילו שזה מה שהיא עושה. לא הגבתי לה על זה, סתמתי את הפה כל הדרך לבית הספר, התעצבנתי עליה והיא צריכה לדעת את זה. כשנכנסנו לבניין אפילו לא אמרתי לה להתראות, פשוט פניתי לכיוון הכיתה שלי והתרחקתי ממנה בהליכה מהירה מתעלמת מקריאותיה.

השיעור עבר כל כך לאט שבקושי שרדתי אותו, כשישבתי בשולחן הרגשתי איך הראש שלי צונח לאט לאט על השולחן ואיך תכף אני נרדמת. המחשבות על הסופ"ש שבפתח הצליחו להחזיק אותי חצי בחיים אף על פי שהחצי ריב עם דניאל די העכיר על כך.

לבסוף כשצלצל הפעמון מיד קמתי רצה החוצה מהכיתה. בדניאל נתקעתי ממש כשיצאתי מהכיתה. היא משכה אותי בחצי כעס אל עבר ספסל בחצר, הושיבה אותי והתיישבה מולי מביטה בי ארוכות, רק מביטה לא מדברת. לבסוף לאחר דקות ארוכות שנראו כמו נצח, דקות בהן כל מה שעשינו היה להסתכל אחת על השנייה, היא נאנחה אנחה שקטה. "שוב עשיתי את זה נכון?, אני מצטערת אמה לא התכוונתי את יודעת את זה נכון. אני ממש ממש מצטערת ואני לא רוצה שמשהו כמו זה יפגע בחברות שלנו. את יודעת שאני ממש מנסה אב..."."תסתמי כבר סתומה" צעקתי חצי בחיוך חצי בעצבים כשהיא לא נתנה לי להשחיל מילה בין כל רצף הדיבור שלה. "אני גם מצטערת לא הייתי צריכה להתעצבן עלייך ככה, אני יודעת שזאת לא אשמתך אבל את חייבת ללמוד לתת לאנשים לדבר מדי פעם. אני אומרת לך יום אחד יבוא ואת תפלטי משהו בלי כוונה שבכלל לא יודעים עליו." אמרתי חצי צוחקת כשהיא הצטרפה בצחוק גם החיוך שלי כבר לא היה חצי צחוק, שתינו התחלנו לצחוק צחוק מלא, צחוק בריא, צחוק של פיוס שקט ובלתי מובן.

חיבקתי אותה בשקט ממשיכות לדבר דיבור רגיל וסתמי מחכות לסוף ההפסקה. לפתע נכנס לזווית עיניי סטיב והחבר טטלה שלו ג'וני, גם כן שני דפוקים שחושבים את עצמם יותר מדי. הם משוויצים עם הגוף שלהם בפני בנות בית הספר, בטוחים שהם הכי טובים ועושים מה שבראש שלהם. כנראה שהפסקתי להגיב לדניאל כי לפתע שמתי לב שהיא הפסיקה לדבר. סובבתי את ראשי לכיוונה מוצאת מולי מבט של תהייה ושאלה. "למה את כל כך אוהבת את סטיב אמה? אה? יכול להיות שאת לא שונאת אותו....את אוהבת את סטיב אמה... אני לא מאמינה שאת אוהבת את סטיב". היא התחילה לצחוק לעצמה כשבעיניה ניצוץ של מציאת הפתרון המושלם למשהו שכל כך רצתה. חיכיתי שזה יבוא ממש ציפיתי למשהו כזה. אבל אני בסטיב לא מאוהבת, אני שונאת את סטיב ותמיד אשנא.

עוד מספר שניות עברו, שניות שבהן פניה של דניאל התבהרו, היא הגיעה להבנה מה היא יכולה לעשות עם המידע ה'אמין' שיש לה. ניצוץ שובב נדלק בפניה. "אם את לא באה איתי היום בערב אני מספרת לסטיב שאת מאוהבת בו" היא אמרה, קמה והלכה. ואני? אני לא יכולתי לסרב אז הסכמתי, ובכך בערך הרסתי את חיי.

פרק ראשון....מקווה שתהנו :)