החיים על פי שטויות

מה אני מתכננת לסופ"ש? טוב ששאלתם. אז ככה, לאור העובדה שאנחנו בחופש ואני רואה קומדיות רומנטיות כל הלילה (למה רק בהוליווד החתיכים מתאהבים בחנונית שפתאום הופכת ליפה ??) אני אקום בסביבות שלוש בצהריים, אך אני אשאר במיטה עייפה ורק אחשוב לי על הא ועל דא, פילוספיות, מהות החיים, האם אני אצליח לי בהוליווד בתור שחקנית ואז אולי יהיה לי רומן סוער עם דייגו בונטה. או ג'וני דפ. ואז אני אקום כי ייפול לי האסימון שזה פתטי ואני צריכה לקום לשטוף פנים ולצחצח שיניים. ולא, אני לא אצא החוצה לזרוק את הזבל ופתאום אני אראה את אהבת חיי והחיים שלי ישתנו. אחרי האמבטיה אני אלך למטבח לאכול ואז שוב כל היום מול המחשב. או שומעת מוסיקה, או קומדיות רומנטיות, או רואה טלויזיה. זה יסיח את דעתי קצת מההזנחה העצמית לאחרונה. זה לא בסדר. אולי המטבוליזם שלי מהיר ואני לא משמינה, אבל היי, התעמלות זה חשוב ! לקום מהמחשב לשירותים או לפתוח את המקרר לראות שאין משהו טעים ולסגור זה לא נחשב. ואז אחרי שאני אראה קומדיות רומנטיות (ושעה לחפש צפייה ישירה , כי סגרו את מגה וידאו) עד הבוקר, אני אקום מאוחר ואז אני אזכר שהייתי אמורה ללכת ללונה פארק אבל בטח הן דפקו בדלת , שמעו נחירות והלכו. למה, אחרי כל המאמרים, אחרי כל הספרים, אחרי כל הבלוגים, הפסיכולוגים, הטיפים, הסרטונים, למה - אני לא מצליחה להיות מאושרת שוב ? להיות אופטימית שוב ? כן כן אני יודעת, אפשר להביא לבן אדם מפתח , אבל רק הוא יכול לפתוח את הדלת. אז זה קשה, אוקיי ? זה קשה לפתוח את הדלת. ואולי פותחים אותה קצת ואז סוגרים כי היה רוח או משהו. באנו לעולם הזה כדי להנות, להתפתח, ללמוד. לא באנו אליו בכדי להרגיש נחותים. או לפקפק בעצמנו. או להיות מתוסכלים. או להיות פסימיים. או בשביל לתהות משלוש עד ארבע, למה בדמיון שלי אני כבר בהוליווד כשבעצם אני עדיין במיטה מנסה לנתק את עצמי מהריר...

אז אני אנסה עכשיו קצת, לעשות תסריט אחר למה שהולך לקרות. מחר , ביום שישי , אני אקום בשתיים עשרה, יחסית מוקדם. אני אשטוף פנים, אוכל ארוחת בוקר קלה ובריאה, ואז אני אעשה איזה שעה התעמלות. אולי אני אעשה אותה בחצר מתחת לשמש ליד הצמחים. להיות בטבע לבד, תמיד עושה לי הרגשה טובה. ממלא אותי באושר. להיות בטבע עם השכבה ולתקוע פרינגלס עושה לי להקיא ולקטר שאין מזגן. אבל לבד..לבד אני משוחררת. כיף לי. אחרי ההתעמלות אני אעלה למעלה לארוחת צהריים ואולי אני אזכר שיש לי שיעורי בית. אני אקרא ספר, אולי סוף סוף אני אתלה את הלוח הממוסגר הענקי והיפה שלי שתכננתי לעשות ממנו "לוח חזון" כמו שלימדו אותי בספר "הסוד". לוח שכשאני אסתכל בו הוא יעשה לי הרגשה טובה ואופטימית. אני אסדר את החדר. אני אעשה את המטלות שלי, שהשבוע הם לקפל כביסה ולנקות איזה חלק בבית. (יש לנו טבלה חח-אבל זה חשוב לעצמאות. מאוד.) אני אלך לישון ואקפיד על שינה ארוכה שככה בבוקר אני אהיה ערנית ורעננה לצאת ללונה פארק עם החברות. אולי אני אפילו ישכח שהתרחקנו כולנו לאחרונה ואנחנו נתגבש. הן יפסיקו להיות קרירות כי גם אני אפסיק לשדר מרירות. אולי אני גם אפגוש איזה חתיך שגם שר יפה, התכונה שאני הכי אוהבת. מי אמר שלא? אני אהיה מאושרת. אני עכשיו מאושרת. אני אופטימית. יהיה בסדר. אני מתחילה לחזור לעצמי. יהיה לי כיף. wish me luck.

איזה כיף זה לכתוב ולדעת שאף אחד לא מכיר אותך. אני יכולה לכתוב מה שבא לי. אני יכולה להיות מי שבא לי. והכי חשוב, אני יכולה להיות עצמי. מי שאני באמת. אני לא צריכה להרשים אף אחד, אני לא צריכה להתנהג לפי נורמות של שום חברה. לאחרונה קרה לי דבר משונה. אבל בשביל להסביר לכם למה זה משונה, אני צריכה לספר לכם קצת רקע. אם אתם עדיין פה : ) או אם נכנסתם באופן היפותטי. טוב די לברבר..השינוי הגדול בחיי (דרמתי קצת לנערה בת 15, תנסו להתרגל) הגיע בכיתה ח'. כשהגעתי לבית הספר בכיתה ז', הייתי חופית אחרת. ביום הראשון ללימודים הגעתי עם "בונגלך", לבשתי שורט ג'ינס ארוך יחסית לשורט, חולצת בית ספר כחולה רחבה ונעלי ספורט של לי קופר. מהממות דרך אגב ! עכשיו כולם לובשים את זה אבל אז אני הייתי הילדה-עם-הנעלי-ספורט-שאף-אחד-לא-הולך-איתם. על היום הראשון, בשיעור חינוך אישי הראשון, דיברתי על כמה זה שובניסטי שאין קבוצת כדורגל לבנות בבית הספר. לאט לאט , במרוצת הימים , הפכתי לוונאבי. נגררת אמיתית. עשיתי תספורת איומה ונפוחה לשיערי המתולתל, ניסיתי ללבוש ורוד פוקסיה אף על פי נטייתי ללבוש בגדים סולידיים יותר. התחלתי להתאפר. בכיתה ח' כבר ארך לי השיער. התחלתי להתאפר יפה. התחלתי להרגיש טוב. קניתי נעלי ספורט יותר אופנתיות. לבשתי בגדים יותר יפים. התחלתי להיות מודעת לעצמי ואנשים החלו להיות מודעים לי. אני לא אשכח את היום, שעשיתי החלקה ושמתי קצת עיפרון עיניים ולבשתי שורט, טיפה יותר קצר, וכולם התנהגו אליי יפה ביום הזה. לאן שלא הלכתי אמרו לי, "איזה יפה !" אפילו המורה באמצע שיעור כשאני עונה לה על שאלה במדעים שאלה אותי מה עשיתי בשיער והחמיאה לי שאני יפה. זה היה כיף, התשומת לב. ועוד יותר היה כיף, התשומת לב מאדם מסויים. נקרא לו בשם בדוי : אגם. אגם, חברה שלי ואני היינו הידידים הכי טובים. בתקופה הזאת, שהצליח לי, הלכנו כמה ילדים לעשות על האש בערב באיזו גינה. הם עישנו להם נרגילה, ואני, שמודעת היטב לכל נזקיה, לא נגעתי בה. השתעממתי והלכתי לי לשמיכה שפרסנו על האדמה. בא אגם ונשכב לצידי. דיברנו קצת. אחד מהילדים זרק איזו הערה על כך שאנו מתאימים או משהו בסגנון. אני ואגם התחבקנו. זה היה הכי כיף בעולם. לחבק מישהו שהוא לא הכרית שלך בחדר כשאת קוראת ספר בשישי בערב, לבד. היינו ביחד כל הערב. רציתי אפילו לנשק אותו. אבל בתקופה שכל ילדה בכיתה ד' מתנשקת צרפתית במועדון זהו זה, קצת קשה להיות הבתולת שפתיים היחידה. הייתי מודעת לעצמי, ואגם היה מודע לי. לפעמים יש לי פלאשבקים מהיום שהפכנו להיות חברים בכיתה ח'. זה נראה לי כזה ילדותי עכשיו כי אני לא מאמינה שזו הייתה אני, לפני רק שנה. דיברנו ליד הלוקרים וידעתי שהוא עומד "להציע לי חברות" (: הוא בא להגיד לי שהוא אוהב אותי אבל הוא התבייש, אז אמרתי לו . היום אני כבר למדתי לא להגיד דברים כאלה סתם..ילד מהכיתה שמע את השיחה וסיפר לכל השכבה ובאמצע שיעור כולם החלו לשיר לנו שירים מפגרים ומביכים כאילו הרגע לא היה מביך ממילא. לא ידעתי איך להיות חברה. לא ידעתי איך להתנהג לידו בהפסקה. ידעתי איך לייעץ לחברות שלי בצורה מדהימה. אני? הייתי צריכה לעשות את הטעויות לבד. בהפסקה אני הייתי לידו וחברתו לשעבר הייתו לידו. ולמי הוא התייחס ? אליי ? טעיתם חבר'ה. לא ולא. אל חברתו לשעבר. אבל להמשך העניינים אני צריכה לבוא בטענות לעצמי, כי קנאה זה הדבר הכי מכוער בעולם. לא הייתי צריכה לבכות. כן אנשים, באמצע שיעור דמעה החלה לרדת בשקט על הלחי שלי בלי כוונה. ניסיתי לעצור אותה. הדמעה הזאת אמרה : " למה שום דבר לא מסתדר לי ? למה לא יכול להיות יפה כמו שהיה קודם, כשהיינו ביחד בגינה ? למה הכל יוצא לי ילדותי ומגוחך, למה אני מראה קנאה, למה למה ולמה. למה הוא מעדיף אותה על פניי. למה אני לא מצליחה לעצור את הבכי." יצאתי מהכיתה. חברה שלי יצאה אחריי ואחרי ילדה אחת, כל הכיתה ידעה שאני בכיתי כמו ילדה ביסודי.  אתם מתחילים להרגיש טוב עם החיים שלכם ? כי אני הייתי מרגישה יותר טוב במקומכם. באותו יום אגם שמע שבכיתי, בזכות השכבה שדאגה לספר לו, ובא לדבר איתי, ייאמר לזכותו. זו הייתה שיחה יבשה ואחריה חברות שלי באו אליי ואמרו לי "איך את ? את בסדר? " וחיבקו אותי כי הן חשבו שנפרדנו. לא סתם הם חשבו. הוא אמר לכולם שהוא רוצה להיפרד ממני. גיליתי את זה משתי חברותיי הטובות שבאו אליי ואמרו לי שאני צריכה להיפרד ממנו עכשיו לפני שייפרד ממני. לא הייתי חייבת להקשיב. אבל הייתי נגררת, רגישה ונסערת. הקשבתי. שלחתי לו סמס "אני רוצה להיפרד אבל נישאר ידידים" או משהו דבילי בסגנון. אני נכנסת לזה כאילו זה לא היה שנה עברה והכל שונה עכשיו. נראה לי אני אקח אחרי הפוסט הזה איזו מקלחת רצינית לשטוף ממני את הזיכרונות. שוב פעם דרמתי מדי...אבל הכל דרמתי כשאת טינייג'רית. הוא לא דיבר איתי מאותו יום וכשהגעתי הביתה לא יכולתי להישאר בבית. היה לי חנוק. ירדתי מתחת לביתי ופשוט בכיתי ובכיתי ובכיתי. אבל לא רק עליו! בכיתי על הכל. בכיתי על התקופה. בכיתי על שהייתי רוצה שיהיה אחרת. בכי של ילדה רגישה, מדי, בכיתה ח', בכי של וונאבי.

זה לא נגמר. דבר התגלגל לדבר, כבר לא זוכרת מה קדם למה, וחברתי הטובה ביותר הסיתה נגדי את חברותיי האחרות. היא אמרה להן שריכלתי עליהן. היא סיפרה את האמת. רק לא את כולה. ריכלנו ביחד. במקום להתחיל לספר לכם את תהליך השיקום הארוך, אני אספר לכן מה קורה עכשיו. אני כבר לא בחבורה הזאת. חברותיי הטובות שרבו איתי יזמו איתי שיחה בנוכחות המורה וביקשו סליחה. השלמנו וביקשתי סליחה גם אני. היום אנחנו חברות, לא יותר מדי קרובות, אך אני באמת סלחתי וכיף לי שכל הבנות מגובשות. שיניתי קצת את המוניטין שלי וכיום אני בקשר של שלום שלום ולפעמים פטפוט עם חברותי לשכבה שהייתי פעם מבלה איתן למטה בחצר בית הספר. עם חלק יש לי קשר טוב. ישלי חברות אחרות היום, אלו שעזבתי אותן לטובת חבורת ה"מקובלים". גם אחרי שהשלמתי עם חבורת "המקובלים" נשארתי עם חברותיי ובכך הוכחתי את עצמי. והדבר המשונה , שאותו רציתי לספר לכם שקרה לאחרונה, הוא שאני ואגם מדברים מדי פעם. הוא יושב שולחן לפניי בכיתה. אני מקווה שנוכל להיות ידידים טובים יותר, אך עצם העובדה שיש בינינו שיח מעודד אותי ומראה לי את השינוי הגדול שעשיתי. אני כבר לא בוכה מכל דבר, ולא מתרגשת. אני יודעת להתמודד עם סיטואציות לא נעימות. אני יודעת להתמודד עם קנאה. אני יודעת שלא צריך להגיד על ההתחלה "אני אוהבת אותך" כי צריך להיות לזה משמעות יותר עמוקה. אני יודעת מה שווה חברות עם בנות ואני יודעת מי תהיה חברה טובה ומי לא. יש עוד הרבה דברים שאני לא יודעת, ואני אלמד. חזרתי לציונים הטובים שהיו לי לפני הנגררות ואפילו קיבלתי המחצית הזו תעודת הצטיינות. התחלתי לבשל בבית ולהיות יותר עם המשפחה. התבגרתי כל כך. נשאר לי עכשיו ללמוד איך להפסיק לדאוג מה אחרים יחשבו עליי ולעשות מה שאני אוהבת. יש עוד הרבה דברים שאני לא יודעת. אני עדיין בתולת שפתיים :) אבל אני לא ממהרת לשום מקום. כל מה שצריך לקרות קרה וכל מה שיקרה הוא לטובה. אבל לא הכל דבש, למורת רוחי. 2 חברותיי דלוקות על אגם ולא שוכחות להזכיר לי את זה. כמובן שכל אחת מהן לא יודעת על השנייה. הראשונה כיבדה את המצב, שעוד לא דיברנו, והיא תמכה בי והקשיבה לי וייעצה לי מה לעשות כדי שהמצב ישתנה. היא התנהגה כמו חברה. אבל השנייה באה לבקש עצות. נתתי לה. פירגנתי לה. עודדתי אותה. משהו מסריח בסיטואציה, אבל לי לא אכפת. אני שמחה על השינוי שעשיתי. אני שמחה על השינוי שאני אעשה. התקבלתי למגמת תיאטרון, בעזרת השם אני אקבל המחצית הזו תעודת הצטיינות שוב, ואני שמחה על כל מי שהשלמתי וסגרתי איתו מעגל. שמו לי גשר לא להרבה זמן יחסית, אני מתחילה בקרוב לקחת כדורים נגד הפצעוני בגרות, אני עוברת ניתוחים לכתם לידה בגב ובעזרת השם לא יישאר לצלקת זכר ולאט לאט אני מטפחת את עצמי ואוהבת את עצמי יותר. מפה, הכל יכול רק להשתפר.