החיים על פי שטויות

שיר שכתבתי על מושא ההידלקות שלי..תהיו עדינים (:

המורה מדברת על המנדט הבריטי, אבל אני,

לא מקשיבה...ככה זה כשיושב מולך,

הנער שעליו את דלוקה. מורחת את הזמן..

מסתכלת לצדדים, לשולחן,

לתפוס את עיניו, חיוך או מילה

ככה זה כשבשולחן מולך

יושב הנער,

שעליו את דלוקה.

כשהוא הולך

את מסתכלת

כשהוא מחייך

את מסתכלת

איזה עיניים,

פשוט מושלם...

וכשהוא מספר בדיחה,

את נמסה

וכשהוא מוריד חולצה

את נמסה

וכשהוא מדבר עם אחרת,

את מקנאה..

ככה זה כשיושב מולך,

הנער שעליו את דלוקה

וכשהוא זורק לך מילה,

את לא שולטת, את מסמיקה

היית רוצה שיחשוב עלייך 

רק דברים טובים

אבל את והנער שעליו את דלוקה

בכלל לא מדברים.

ואולי זה לא ראוי

להגיד בשם תמים

שיש לו אחלה תחת

וגוף פשוט מדהים

מה לעשות,

אם זה מה שאני חושבת?

מה לעשות, 

אם אליו אני נמשכת..

והייתי רק רוצה 

להיות איתו מקרוב, ולא מהשולחן בכיתה,

והייתי רוצה פשוט לראות את פניו,

במקום את עורפו כי אני שולחן מאחוריו..

הייתי רוצה שיחייך אליי אבל נפסיק את השיר

כי אני צריכה להעתיק עכשיו.

אפילו שמולך יושב הנער שעליו את דלוקה,

צריך להעתיק,

יש מבחן בסוף שנה.