הסיפור ביני לבין האקס המיתולוגי שלי הוא מהסיפורים האלה שיכלו להיות מאוד מוצלחים אם לא הייתה מפרידה בנינו יבשת.
כן, הוא לא ישראלי, עוד אירופאי אחד ,שבדרך כלל הם עונים יותר על הטעם שלי מישראלים. נפגשנו דרך פורום באינטרנט שכבר שם, הבנו מהתגובות שלנו אחת לשני שיש כאן משהו שיכול לעבוד. החלפנו תמונות, דיברנו עוד קצת בסקייפ והבנו עוד יותר שזה ממש יכול לעבוד.
הוא עלה לישראל, אחרי שכנוע קל (באמת שלא הייתי צריכה להתאמץ בשביל זה), אני התגייסתי לצבא ובמהלך השירות שלי המערכת יחסים בנינו הייתה הכי נפלאה שיש.
אחרי שכבר הייתי מאוהבת בבנאדם המדהים שהוא, הוא החליט לספר לי משהו שעד עכשיו לא ידעתי עליו, וזה שהוא סובל מדיכאונות. הייתי מוכנה לקבל את זה, הייתי מוכנה בשלב הזה לקבל הכל, גם מחלת נפש קשה יותר ופחות נשלטת. אבל הוא מבחינתו, אמר שזה לא יעבוד, והתעקש שנסיים את זה, כי הוא לא מסוגל להישאר במערכת יחסים הזאת. כמובן שכעסתי תקופה ארוכה, אבל אחרי שזה קצת נרגע והבנתי שבסך הכל הוא רוצה את טובתי והוא לא רוצה לפגוע בי, חזרנו לקשר אבל הפעם בתור ידידים.
אחרי הצבא עברתי לגור בתל אביב, וגם הוא עבר לאזור המרכז. כנראה שבגלל המרחק של שנינו מהמקום שבו הכל התחיל, הדברים חזרו להתחמם בנינו. היינו נפגשים מדי פעם לסקס מדהים, וזאת הייתה התקופה עם הסקס הכי טוב בנינו. בלי מחויבות אחד לשני, בלי מערכת יחסים, פשוט סקס. אבל, כמובן שאני חזרתי לאותן רגשות וחזרתי להתאהב. לא חשפתי את זה בפניו מעולם, כי לא רציתי להרוס את התקופה הטובה הזאת שהייתה בנינו. נראה לי שגם במקום מסוים ציפיתי שזה יבוא ממנו, ושהוא ירגיש כמוני.
אחרי שנה בערך שהקשר היה בנוי על סקס בלבד, הוא הודיע לי שבקרוב הוא עוזב את ישראל, וחוזר הביתה. זה שבר אותי, וכמה פעמים אמרתי לו שאנחנו צריכים להפסיק לדבר כל עוד הוא בישראל, אבל אף פעם לא ממש הצלחתי לשמור על האמירה הזאת. המשכתי להיפגש איתו כמעט עד הרגע האחרון. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה שבוע לפני שהוא עזב, ואם לאמר את האמת זה היה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים!
אחרי שהוא עזב, חזרנו לשיחות הסקייפ כמו שהיה בתחילת הקשר בנינו. ומדי פעם השיחות היו גולשות גם לעירום וסקס דרך המצלמה.
הוא חזר לארץ מאז מספר פעמים, לביקור של חברים, ולמשפחה שיש לו כאן בארץ, ובכל פעם שהוא הגיע לישראל נפגשנו.
אחרי שהוא עזב, באחת מהשיחות בסקייפ הוא אמר לי, שרק עכשיו, כשהוא כבר לא בישראל, הוא מבין עד כמה הוא אוהב אותי. לא שזה עזר במשהו, זה לא גרם לו לחזור לגור בישראל שוב, ואני לא יכולה לעזוב הכל ולנסוע אליו. אני לא דוברת את השפה, אין לי מה לעשות שם, אין לי שם משפחה, זה משהו שכרגע בשלב הזה בחיים אני לא יכולה להרשות לעצמי. רק, אולי בעתיד, אחרי התואר או יותר רחוק מזה, אני אוכל לעשות את הצעד הזה.
בשיחה האחרונה בנינו, לפני כמה ימים, שיחה בסקייפ, אחרי בערך חודש שלא דיברנו, הוא החליט להנחית עלי פצצת אטום! בשיחה האחרונה הוא דיווח לי שלא יהיו בנינו עוד שיחות כמו פעם עם עירום, כי עכשיו יש לו חברה וזה נראה לו רציני.
לא בכיתי ולא ניתקתי את השיחה, אלא אמרתי לו "מזל טוב, אני שמחה לשמוע שיש לך מישהי, איזה כיף!" למרות שמבפנים הרגשתי שחלק בי קצת מת, ורוצה לנתק את השיחה, לעבור הלאה ולדמיין שהיא בכלל לא הייתה.
במקום לנתק, במקום לפרוץ בבכי, התחלתי לשאול אותו עליה, מי זאת, איך הכרתם, כמה זמן אתם כבר ביחד, כמה זה רציני. אז היא בחורה גרמניה שגרה קרוב אליו, הם הכירו בערך באותה הדרך שאנחנו הכרנו, והוא מכיר אותה כבר שנה, אבל עכשיו הוא רק הבין שזה הופך להיות רציני. שאלתי אותו אם היא יודעת עלי, והוא ענה, שהיא יודעת שאנחנו מדברים ושאני "משהו מיוחד" בשבילו, אבל לא יותר מזה.
כבר הייתה תקופה שהרגשתי שהתגברתי על הפרידה בנינו ועל העזיבה שלו. אבל עם כל שיחה בנינו, וכל שיחה שהפכה לשיחת סקס, הבנתי שזה לא באמת. אני אולי יכולה להסתכל עכשיו לצדדים ולבחון, אבל לא בטוחה שאני מסוגלת להיכנס לקשר עם מישהו. הבשורה הזאת באה לי בבום, אבל מצד שני כבר קרוב לשנתיים שהוא לא נמצא בישראל, וכבר קרוב ל-3 שנים מאז הפרידה הרשמית, בעצם הגיע הזמן שהוא יימצא לו מישהי אחרת.
אני בכלל לא כועסת עליו! אני סתם בשוק מהסיטואציה, אבל באמת שאני שמחה בשבילו, אני שמחה שהוא מצא ישהי שתעשה אותו מאושרת!
אולי זה מסוג של קנאה, אולי זה כי רציתי להיות הראשונה שתמצא לה זוגיות חדשה. כי אני הבריאה יותר, אני הרציונאלית יותר, אני הנורמאלית יותר, אז אני אמורה להתגבר עליו מהר יותר, ולא לשקוע באיזו עצבות או הרגשת חוסר בלעדיו. אבל אני מרגישה ככה, ואני לא יכולה להילחם בזה!
יש לו חברה חדשה, כבר אין יותר משהו שיקשור אותי אליו, אם יהיו בנינו שיחות, אז הן יהיו ידידותיות בלבד, הן יהיו שיחות מרחוק גם מבחינת הנפש ולא רק מבחינת הגוף.
החברה הכי טובה שלי אמרה לי שהיא דווקא שמחה שזה קרה כי הגיע הזמן שתהיה לי סיבה לעבור הלאה. אולי היא צודקת אבל הסיבה הזאת מרגישה לי לא נכונה!
אתמול ישבתי עם חברה ללמוד לקראת בוחן קטן שהיה היום. הבחורה, שהיא בהחלט בין האנשים היותר אהובים עלי, היא גם מדריכת סלסה. מאז שאני מכירה אותה היא מנסה לשכנע אותי לבוא לשיעורי סלסה שהיא מעבירה שאחריהם גם יש מסיבת סלסה. כבר שנים שלא יצאתי לרקוד. בתיכון מדי פעם הייתי יוצאת לאיזה מסיבה גדולה אבל לא הכי התחברתי לנושא, אני יותר בנאדם של לשבת בפאב על כוס בירה, או ללכת לקולנוע. באמת שפשוט היה בי מן פחד שאני אפשל שם בגדול. פעם אחרונה שרקדתי "באופן מקצועי" היה בגיל 16 כשרקדתי בלט, ובלט זה אומנם בקבוצה אבל אף אחד לא מוביל אותך, אין פה שום ויתור על השליטה. בבלט זה פשוט אני עושה את התנועות ועושה אותם הכי טוב שאני יכולה, לבד בתוך קבוצה. סלסה זה עם עוד בנאדם, ריקוד זוגי שהגבר צריך להוביל, וזה הלחיץ אותי.
אז אתמול היא הצליחה לשכנע אותי, והאמת שכל החוויות שהיו לי עד היום ממסיבות השתנו לחלוטין. אני כל כך נהניתי לצאת לרקוד וסלסה זה באמת כיף! לא חשבתית אפילו לשנייה שאני אהנה ככה. גם לראות את החבר'ה הוותיקים רוקדים, ועד כמה הם יצירתיים וזורמים ביחד פשוט עשה לי חשק של עוד, אולי יום אחד אני אגיע לרמה שלהם.
נכון לאתמול, אני עדיין תקועה בצעדים 1-4, ולא יותר מזה. ובכל זאת כשרקדתי שם עם כמה חבר'ה ותיקים יותר היה לי ממש קל לעשות את הצעדים. אני צריכה להתרגל עוד לזה שלפעמים הם פשוט מנסים להיות יצירתיים וכל הידיים מתחילות להסתבך, אבל בסלסה בניגוד לחיים האמיתיים תפקידו של הגבר להוציא אותך מההסתבכות הקלה. נו קצת ללמוד לוותר על השליטה זה אף פעם לא משהו שמזיק.
באמת שהיה לי ערב כיפי, והעובדה שחלק מהחבר'ה הותיקים אלה אנשים שלומדים איתי באוניברסיטה זה כבר פלוס ענק, כי סוף סוף אני מרחיבה את מעגל החברים שלי באוניבסיטה, שעד עכשיו היה די מצומצם. אני נוטה להיות קצת ביישנית בקטע הזה, לוקח לי הרבה מאוד זמן להיפתח לאנשים ובדרך כלל, אם זה לא מישהו שניגש אלי ופותח איתי בשיחה אני כנראה לעולם לא אכיר אותו.
מה שכן מסקנות לשבוע הבא- 1. בקבוק מים! זה ממש מעיק לשתות מברזיה. תמיד ברזיות מזכירות לי כלבים ששותים וזה אף פעם לא מספק.
2. מסטיקים! זה ריקוד כל כך קרוב וכל הזמן עומדים מול הבנאדם ולפעמים אפילו בצורה מעט אינטימית, ובהתחשב בעובדה שיש לי איזה פחד תמידי שהפה שלי מסריח, למרות שמעולם לא שמעתי על זה תלונות, אני חייבת מסטיק!
חוץ מזה המוסיקה ממש מצאה ח בעיני! אני בדרך לא שומעת את הסגנון הזה, אני מעדיפה או שירים ממש שקטים, סוג של בלאדות או לכיוון השני רוק ומטאל. כבר שנים שאני מטאליסטית. אבל האמת היא שהשירים של הסלסה פשוט כיפיים, אולי זה קשור לזה שעכשיו אני יודעת לרקוד לצלילים האלה, אבל באמת שלראשנה התחברתי למוסיקה, היה לי כיף לשמוע אותה!
אני מרגישה קצת כאילו אני או מתלהבת יותר מדי, או מתפלספת יותר מדי. אבל באמת שזאת הייתה חוויה יוצאת דופן בשבילי. לא עוד יציאה מעופשת לבר, או עוד הופעה של איזה להקה. יציאה פשוטה וכיפית, ואפילו לא עולה כסף. אנשים חדשים, חברים חדשים, מוסיקה חדשה וריקוד חדש. משהו חדש לנפש.
אז מסקנות לשנה החדשה- ללכת לסלסה כל יום שני, סתם בשביל הכיף!!!
נראה לי שכבר די הבהרתי את זה בפוסטים הקודמים שכבר מלא זמן שלא היה לי סקס.
זאת אומרת היה איזה משהו לפני בערך חודש, אבל זה היה כל כך גרוע שקשה לי אפילו להעביר את זה במילים. באמת שהפעם הראשונה שלי הייתה יותר טובה ממה שהיה לפני חודש. אז בת'כלס אפשר להגיד שכבר בערך חצי שנה שאני לבד.
הייתה תקופה שהיה לי טוב עם זה, אמרתי לעצמי שאולי עדיף ככה, כי אני בכלל רוצה עכשיו קשר רציני בחיים שלי. לא בא לי עוד סטוץ ועוד יזיז, ועוד איזה בחור לא פנוי/לא פנוי רגשית. פשוט משהו קבוע, נוח, שתמיד כשיתחשק יהיה זמין.
אבל מצד שני, גם דחיתי בערך כל בחור שניסה להתחיל איתי. חוץ משניים, אותו אחד שכולו דיבורים ואני בטוחה ב-99% מהזמן שהוא סתם מדבר ואין לו שום כוונה לעשות שום דבר עם הדיבורים האלה. כמובן שאני גם צודקת בכל הפעמים האלה. ואותו אחד שבכלל יש לו חברה ולא ייצא מזה כלום בחיים.
הבעיה היא שבשבוע האחרון אני פתאום מרגישה שגם אם אני לא אמצא משהו רציני לזמן הקרוב, אני פשוט אשתגע. אני לא יודעת אם זה בכלל יקרה, אין לי שום בחור באופק, בכל האוניברסיטה עוד לא ראיתי בחור שמתאים לדרישות שלי, בפאב שאני עובדת בו בדרך כלל אין בחורים שעונים לטעם שלי. האמת היא, שבכל הזמן שאני עובדת שם פעם אחת נכנס בחור שענה על הטעם שלי, אבל הוא היה עם מלא חברים ותייר אז לא כל כך יצא מזה משהו.
אני לא יודעת, אולי מדינת ישראל טעונה שיפור במבחר הגברים שלה, אולי לי יש פשוט טעם בררני מדי, אולי אני סתם בתקופה כזאת שהעולם אומר לי "עזבי שטויות יש דברים יותר חשובים להתרכז בהם". אבל בסה"כ כשאני חושבת על זה, כל האוליים האלה ממש לא משנים לי כרגע. אני פשוט על סף שיגעון. כל כך הרבה זמן לבד, פשוט גורם לי להרגיש כמו איזה נזירה, ולא מהסוג של הנזירות מהפורנו, אלא כאלה שבאמת מתנזרות. איזה עניין כזה שאני לא מצליחה להבין בכלל! למה שמישהו נקבה/זכר ירצו להתנזר? למה לוותר על אחד מתענוגות החיים?
גם הייתה תקופה שפשוט הרגשתי שהביטחון העצמי שלי יורד בגלל שאני לא מוצאת אף אחד שיהיה איתי. התחלתי להרגיש רע עם עצמי, כאילו הסיבה היא אני. כאילו הסיבה היא שאני לא מספיק יפה או לא מספיק חכמה או אין לי גוף מספיק יפה. אבל אני יודעת שאין שום קשר, הרי כן אומרים לי שאני בחורה יפה, והרי אני יודעת שיש בי מה שבחורים רוצים בדרך כלל. פשוט משום מה נכון לזמן האחרון, אני לא מספיק אני?! או שזה בכלל לא קשור אלי וזה פשוט העיר הזאת, שפשוט פה אני לא מוצאת את עצמי.
לא יודעת להסביר את זה, הרבה אנשים אמרו לי בעבר (וחברים שלי עדיין אומרים לי), שאני יפה, ושאני סקסית, אז מה הקטע?
והעיר הזאת, שחייתי בה 18 שנים, ומצאתי בה לא פעם בני זוג, וסטוצים, פתאום ההיצע שלה הדלדל כל כך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
