מהגיגיה של סטודנטית ממוצעת

כמעט חצי שנה שלא עדכנתי את הבלוג, וכל כך הרבה קרה בזמן הזה. כל כך הרבה קרה, ואולי בגלל זה לא עדכנתי.

הכל התחיל רגע אחרי תחילת סמסטר ב' באוניברסיטה, אז התחיל לחץ מטורף. אבל מה זה חשוב ללכת כל כך הרבה אחורה? 

עכשיו יש לי תקופה עמוסה, לחוצה, בדיוק כמו שאר השנה, אבל פתאום מצאתי את עצמי עם ידיים כבולות ובלי הרבה יכולת לעשות עם זה משהו- אז הנה הגיעה ההזדמנות לתת יחס לבלוג. האמת שאני גם ממש צריכה מקום לפרוק קצת כל עול.

התחלתי לעבוד בעבודה חדשה לפני שבועיים, עבודה עם ילדים בגילאי יסודי, אבל עבודה לחוצה מאוד. הדרישה היא להסתובב בין בתי ספר, לעשות ביקורי בית וטלפונים ואני יוצאת מיום עבודה עם תחושת החמצה שבקושי הספקתי את מה שתכננתי ואת מה שרציתי. אני יודעת שאין לי הרבה מה לעשות עם זה, אבל הפחד שלי הוא שאני אכנס לשנת לימודים באוניברסיטה ויהיה לי את אותו העומס שיש לי עכשיו (לא אופטימי מצידי בכלל). העבודה מכניסה אותי למן סטרס פיזי כזה, אני כל הזמן עייפה, אני מרגישה חולה, וזה גורם לי לפספס דברים. לא צפיתי את העומס הזה- אמרו לי שזאת עבודה עצמאית בשטח ושאני עושה לעצמי את השעות, אבל השקר הגדול הוא הדד ליינים. בשביל לעמוד בדד ליינים אני בעצם צריכה לעבוד הרבה יותר מהצפוי, אני עובדת כמעט במשרה מלאה עם שעות שמוכתבות לי מלמעלה.

על הדרך יש תוספת של לחץ נפשי חיצוני. קצת אידיוטי אבל האמת שהייתי שמחה לעצור רגע הכל ולהתבוסס בחרא של עצמי.

אני והחבר מזה 9 חודשים נפרדנו השבוע, האמת שזה לא כזה כואב אבל אני מרגישה כאילו משהו חסר לי. האמת שבדיעבד גם הבנתי כמה פספסתי ונדבקתי בעצלנות וחוסר המעש שלו. אז בעצם הפרידה הזאת היא חיובית, אני לא מתגעגעת אליו אלא פשוט לזה שהייתי בקשר. חוץ מזה והרבה יותר נורא - ידיד טוב שלי היה מאושפז בבית חולים בעקבות דלקת בקרום המוח שעכשיו מפי הרופאים אומרים שזה קשור לחשש לאיידס. החשש הזה הוא כל כך תלוש שקשה לי להסביר לכם. הוא בנאדם ששומר על עצמו, עושה בדיקות, תורם דם, משתמש באמצעי מניעה ואת כל הקעקועים והפירסינגים הוא עושה רק במקומות מוכרים, נקיים ומשגיח שהכל בסדר. בקיצור הרופאים מלחיצים אותנו בגלל שיצא בבדיקה איזה אחוזון קטנטן של סיכוי שלפי ההסברים שלהם יכול להיות טעות בבדיקה ועכשיו אנחנו מחכים ולחוצים מהתוצאות. יש איזה סיכוי קטן שבסיכויים שעם כל הבטחונות משהו השתבש. מה שמלחיץ עוד יותר, כי מה זה אומר עלינו ועל העולם אם אדם שמתנהג ככה יכול להידבק. מה זה אומר לגבי המשך החיים שלו, על החיים של בנאדם שאני רואה בו ממש חלק מהמשפחה שלי. מה זה אומר??

על כל הלחצים האלו מתווספת העובדה שחזרתי לגור עם ההורים  (לפני כמעט יותר משנה). אני פשוט מרגישה לחץ נפשי רק מעצם השהות שלי פה. משגעים אותי, שואלים אותי שאלות מיותרות, מציקים לי, אני באמת עצבנית 24/7 על השניים האלה. אחותי לא בארץ ואין יותר חלוקה של הלחץ שלהם, הכל מתנקז אלי. המלצה אישית שלי לכל מי שקורא כאן- עזבתם את הבית? לעולם אל תחזרו, גם אם אתם על סף פשיטת רגל תעשו הכל כדי לא לחזור. ההרגלים שאתם מסגלים לעצמכם, העצמאות שאתם רגילים אליה, כל זה פשוט מתחרבן לכם. הורים לא נותנים לכם ספייס, הורים לא מבינים שאתם אנשים רציניים ומבוגרים. הורים לא מבינים שאם אתם לא בבית זה בגלל שאתם עסוקים, או שאם קמתם מאוחר זה בגלל שאתם יכולים להרשות את זה לעצמכם היום. אין להם מנימום של הבנה, וכל זה נטו בגלל הבדל הדורות. הבעיה היא כשהלחץ שלהם רודף אותכם גם מחוץ לבית. הדוגמה האחרונה והמעולה- טלפון מאמא, אחרי פחות מדקה עוד שתי שיחות מאבא, ואז סמס "איפה את? למה את לא עונה לטלפון?"וכל זה כש-15 דקות קודם לכן התקשרתי לדווח שאני עולה על אוטובוס מתל אביב הביתה. 

הסיבה שפתאום התפנה לי זמן לעדכן את הבלוג קשורה בעיקר לתחושת הפספוס שיש אצלי היום. אני לא מצליחה לשים את האצבע על מה שחסר לי, אני לא מצליחה לשים את האצבע על מה שמקפיץ לי את הפיוז. אבל אני יודעת שאין לי מה להמשיך היום בעבודה, עשיתי המון טלפונים היום ולא היה תוצר מטורף הצלחתי לקבוע רק 11 פגישות מתוך 26. שלא נדבר על זה שיש לי בעצם עוד 20 פגישות בערך שצריכות עוד לקרות וכל זה לפני תחילת שנת הלימודים. וליד זה יש לי עוד משימה בעבודה - גיוס מתנדבים שהולך לגזול ממני לא מעט זמן.

אז בשלב הזה אני כבר לא יכולה לקבוע עוד פגישות כי מדובר במשפחות עם ילדים קטנים וזה נהיה כבר לא לגיטימי. אבל משום מה התחושת בטן לגבי כל זה ממש רעה. פשוט כאילו משהו לא בסדר, משהו חסר לי וזה עושה בחילה.

אני פשוט רוצה שהתקופה הזאת כבר תיגמר ושאני אוכל להוריד הילוך ולעבור וללו"ז שמתאים ונוח לי,  ללו"ז שאני קובעת לעצמי כמו שהבטיחו לי ולא יותר מזה.

פשוט שיהיה לי את הזמן הרגעות היומי שלי, שכרגע מסתכם בלילה כשאני ישנה.

האמת שעצם זה שעכשיו אין לי מה לעשות, ואני לא יכולה לעבוד מכניס אותי לסטרס במקום לומר לעצמי שאני יכולה פשוט להירגע. בקיצור, אני יוצאת פוסטמה קצת.. אני נלחצת כי מרגישה פספוס מטורף אבל בעצם זה לא יש לי יותר מזה מה לעשות.

אז זהו עד כאן הפוסט המדוכא שלי,

מה לעשות שכל אחד רוצה וצריך להיות קצת בדאון ואז הכל עובר.. (?)

אז חג שמח וכאלה בלי רגעים מדכאים

שלכם,

JANE