כן, אני יודעת שאני מחליפה בלוגים כמו נעליים ואז נוטשת, גם אם אתם לא יודעים את זה.
אבל ככה אני. אתם תשרדו^^
-
כואב לי.
נמאס לי לאהוב את אנשים הלא נכונים, אלה שלא אוהבים אותי חזרה, להתאהב בהוא שחושב שאני רק ידידה טובה שלו ובהוא שהיה פעם ידיד כל כך טוב ופתאום הפסיק לדבר איתי כאילו אני סתם אשפה מלוכלכת. אני מרגישה שכולם משחקים בי כמו בובה על חוטים, וזורקים אותי שהם מוצאים משהו יותר טוב לעשות. אבל גם בתור בובה על חוט יש לי רגשות מסוימים, ואני לא אוהבת להזרק שוב ושוב על ידי אנשים שחשבתי שאוהבים אותי. ורק לי זה כואב, הם ממשיכים בשלהם, לא אכפת להם. ואני? אני רק רוצה שהם ישרפו, שיכאב להם בדיוק כמו שכואב לי. אבל לא כואב להם, ואני ממשיכה לראות אותם בבית ספר, לראות איך שהם לא שמים עליי, כאילו הם לא יודעים מי אני. וכל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לברוח, לברוח מהכיתה שאני שונאת, לברוח מהשכבה שאם זה היה תלוי בי הייתי כבר הייתי נפטרת מרובה, לברוח מהמקום הזה שאני כל כך מזויפת בו. הדבר היחיד שמחזיק אותי שם זה כמה חברים טובים, מדהימים, שאני אוהבת כל כך, ואיתם אני יכולה להיות אמיתית קצת. אבל מה אם אני אאבד גם אותם? אני נעשת פרנואידית. אבל מה מבטיח לי שהם לא יעזבו אותי סתם ככה? הלוואי שהיה לי לב של אבן, לא הייתי צריכה לאהוב אף אחד, ואז לא הייתי פוגעת באף אחד, ואם אני לא אוהבת אף אחד הם לא יכולים לעזוב אותי. זה יכל למנוע מהדמעות לצאת. אבל בינתיים הלב שלי, ככל הנראה, לא עשוי מאבן, אז אני אצטרך להתמודד עם כולם.
-
אני רוצה מישהו שיאהב אותי בדיוק כמו מי שאני, מישהו שאני אוכל להראות לו שקשה לי, והוא רק יחבק אותי וייתן לי לבכות, ויגיד שהכל יהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Learn To Fly