אתמול פגשתי בחור שעשה את המיליון הראשון שלו בגיל 24.

עוד חודשיים אני חוגגת 23 ובריאן כבר בן 24. ברגע שהוא אמר לנו את זה, ישר הבטתי בבריאן ואמרתי :"נו, יאללה, למה אנחנו מחכים?"

וזה גרם לי לחשוב גם. מה לעזאזל עשיתי בשנים האחרונות? כאילו, עד גיל 20 הספקתי ללמוד ולפרוש, לעבוד בגן ילדים, ולהיות מטפלת הוליסטית לתקופה קצרצרה. ואז?

באמת רק כתבתי את הספר במשך שלוש שנים?

קצת כועסת על עצמי. מרגיש לי כאילו יכולתי להשיג יותר. יותר להספיק, יותר להתנדב.

אבל מצד שני, הרי ספר, במיוחד ספר ראשון, לוקח זמן. אז כתבתי אותו שלוש שנים. בסדר. אבל התוצר יצא טוב, לא? הרי לא כתבתי בפוסט הקודם שאני מקבלת הערות טובות עליו?

אז אולי אני צריכה קצת לפרגן לעצמי? משהו שאלוהים יודע למה, אני ממש מתקשה לעשות?

למה אני כל כך קשה עם עצמי?

יכול להיות שזה גם קשור במשהו שסבתא של בריאן אמרה לי. שהנה, חמש שנים אחרי התיכון ולא למדתי כלום ואין לי מקצוע {הכוונה לתואר} ביד. הרגשתי נורא באותו הרגע. כאילו רק ישבתי מול הטלוזיה במשך כל השנים האלו והאבסתי חטיפים ותרדמת על מוחי.

but i really didn't

אני צריכה קצת להרגיע. לא לא עשיתי כלום. עבדתי, חסכתי כסף, הצלחתי אפילו לנסוע פעמיים לחו"ל לחלוטין מהכסף שהרווחתי בעצמי, ובאמת שסיימתי ספר עוד בגיל 22. אין הרבה אנשים שיכולים לומר את זה, אז למה אני לא יכולה לטפוח לעצמי על השכם? {ואל תשכחי, חוץ מלסיים בעצמך ספר, {ולבנות סדרה שלמה של ספרים בראש} גם קראת בשנתיים וחצי האחרונות 72 ספרים.}

אז הכל טוב.

בריאן עכשיו עושה השקעה כלכלית גדולה בעבודה שלו. קופץ פנימה ולוקח את הסיכון. הוא היה כל כך לחוץ שלשום. "אני רוצה להיות המפרנס ובנתיים אני זה שדופק את המצב הכלכלי שלנו." {אנחנו מחפשים את הדירות הזולות ביותר שאנחנו יכולים למצוא}. הסתכלתי עליו, החזקתי את פניו בידי. "אתה אף פעם לא תצליח להתעשר אם לא תיקח סיכונים. ככה לא נעשים גדולים."

או כמו שהוא אמר לי לפני כמה שבועות, כשאני הייתי חרדה - "אם כל הזמן תפחדי מדחייה בסוף לא תהיי כלום."