http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742קורותיה של היסטוריה שעוד לא באמת קרתה כאןheCopyright 2026 ליאנסה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13488310<div align="right" dir="rtl">אז מה? להעניש את עצמי? "רעה! לא כתבת פה המון!" נכון, נכון... המון הון דברים קרו. חזרתי לבלוג הקודם, חזרתי לבכלל לא לכתוב. כל מני, כאלו ואחרים. בכל מקרה. ננסה לחזור לכאן. :)</div>Mon, 01 Oct 2012 16:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאנסה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13488310http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=782742&blog=13488310http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13088240<div align="right" dir="rtl">לכי, תדפיסי את הספר כבר. מחר, תוודאי שזה קורה מחר. תשלחי להוצאות הספרים ללא דיחוי. הרי את יכולה לעשות את הכל מחר. היום תתרגשי, תחשבי, תבהלי, תחששי, פנטזי, ומחר. להדפיס כולל כריכה מחר. ולהתחיל לשלוח. כעבור שבוע - לוודא טלפונית שכל כתבי היד הגיעו. ואז לחכות. ולהמשיך לעבוד על הספר הבא. והעיקר - יש לך כבר בהצלחה, אבל עוד המון בהצלחה!</div>Sun, 04 Mar 2012 13:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאנסה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13088240http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=782742&blog=13088240http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13037273<div align="right" dir="rtl">הייתי בת שש אני חושבת. כנראה. בגלל שהתחלתי ללמוד פסנתר בגיל חמש, וזו הייתה המורה השנייה שלי כבר. איך קראו לה? אירה אולי? היא לימדה אותי שיעורים פרטיים. הייתי באה אליה עם אמא בימי שלישי ושישי, מתיישבת ליד הפסנתר בסלון שלה ולומדת. אני לא יודעת אם אמא של אירה תמיד הייתה שם. אני לא זוכרת אותה למעט הפעם ההיא. המורה שלי הכניסה אותי לחדר של אמהּ החולה. בת כמה הייתה הזקנה הזו? בת שמונים? בת תשעים? היא הכניסה אותי לשם, אני לא יודעת איפה אמא שלי הייתה באותו הרגע, אני לא יודעת למה אירה הכניסה אותי לשם, אולי כדי להכיר לי את אמא שלה. אני לא יודעת למה היא הלכה והשאירה אותי לבד עם האישה הזקנה והגוססת הזו. היא שכבה במיטה, חיוורת לחלוטין על רקע חדר רוסי חום. עמדתי מאובנת, לא ידעתי מה לומר לה. ניסיתי להיות מנומסת ולפני שהייתה לי ההזדמנות האישה הזקנה הזו ביקשה בקול שבור, רצוץ, עייף ומתחנן שאקח את מקל ההליכה שלה ואכה אותה למוות. נרתעתי אחורה. אלוהים, הייתי בסך הכל ילדה כל כך קטנה. כל כך תמימה זה היה לפני שמישהו אחר גנב לי את התמימות הנותרת. לא הצלחתי לענות לה, המילים ברחו לי. מה ילדה קטנה ומנומסת אמו</div>Fri, 03 Feb 2012 20:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאנסה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13037273http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=782742&blog=13037273http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13018519<div align="right" dir="rtl">אתמול פגשתי בחור שעשה את המיליון הראשון שלו בגיל 24. עוד חודשיים אני חוגגת 23 ובריאן כבר בן 24. ברגע שהוא אמר לנו את זה, ישר הבטתי בבריאן ואמרתי :"נו, יאללה, למה אנחנו מחכים?" וזה גרם לי לחשוב גם. מה לעזאזל עשיתי בשנים האחרונות? כאילו, עד גיל 20 הספקתי ללמוד ולפרוש, לעבוד בגן ילדים, ולהיות מטפלת הוליסטית לתקופה קצרצרה. ואז? באמת רק כתבתי את הספר במשך שלוש שנים? קצת כועסת על עצמי. מרגיש לי כאילו יכולתי להשיג יותר. יותר להספיק, יותר להתנדב. אבל מצד שני, הרי ספר, במיוחד ספר ראשון, לוקח זמן. אז כתבתי אותו שלוש שנים. בסדר. אבל התוצר יצא טוב, לא? הרי לא כתבתי בפוסט הקודם שאני מקבלת הערות טובות עליו? אז אולי אני צריכה קצת לפרגן לעצמי? משהו שאלוהים יודע למה, אני ממש מתקשה לעשות? למה אני כל כך קשה עם עצמי? יכול להיות שזה גם קשור במשהו שסבתא של בריאן אמרה לי. שהנה, חמש שנים אחרי התיכון ולא למדתי כלום ואין לי מקצוע {הכוונה לתואר} ביד. הרגשתי נורא באותו הרגע. כאילו רק ישבתי מול הטלוזיה במשך כל השנים האלו והאבסתי חטיפים ותרדמת על מוחי. but i really didn't אני צריכה קצת להרגיע. לא לא</div>Thu, 26 Jan 2012 08:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאנסה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13018519http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=782742&blog=13018519http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13011033<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת את הספר שלי. מאוד. אני כמו אמא גאה וחושבת שהוא נהדר. וזה הכי כיף בעולם לתת לאנשים שונים לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים ולשמוע שהם היו מרתקים. לשמוע את זה ממישהו אחד, ואז עוד אחד, ואז עוד ועוד. ולמרות שיש ביקרות, עדיין אוהבים. ואז לתת לאנשים את הספר השלם, ממש לשים את כל הקלפים על השולחן. וג' אהב, ונתן ביקורות. וי' אהב ממש ובקושי הצליח לתת ביקורות. אבל כשאח, של חברה, שבכלל לא אוהב את הז'אנר הזה, קורא את הספר ופותח את דף ההערות שלו ב"אתחיל ואומר שאני לא מחובבי הז'אנר. מדע בדיוני וסיפורי פיות אף פעם לא עשו לי את זה" ממשיך בביקורות אמיתית שמפחידה, אבל אז ממשיך ב"הספר מאוד סחף אותי" ומסיים ב"ארצה לציין שוב שאני מאוד נהנה מהספר ומופתע לטובה מכך שספר בסגנון זה מרתק אותי." אז אני מתחילה לחשוב... אולי לא רק אני חושבת שהספר הזה טוב. אולי לא רק חברים שלי חושבים שהספר הזה טוב. אולי... אולי הוא באמת באמת טוב. הראש שלי מסתחרר. באמת ובתמים מסתחרר.</div>Sun, 22 Jan 2012 00:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאנסה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13011033http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=782742&blog=13011033http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13001849<div align="right" dir="rtl">הקטע המוזר בי הוא שכשאני מציירת, אני חייבת לסיים את הציור באותו היום. את הציור משני פוסטים אחורה ציירתי במהלך יום שבת אחד, ואת הציור הזה ציירתי בחצי יום. חצי יום בזבזתי על שטויות, ואז התחלתי לצייר, ובערב הייתי צריכה ללכת לעבודה ולא יכולתי להתנתק. ציירתי עד הדקה האחרונה ואז טסתי לעבודה כמעט באיחור. תהיתי עד עכשיו אם לשים אותו פה, כי זה ציור יותר... אישי איכשהו. וזה דיוקן עצמי והבלוג הזה אנונימי, אבל במחשבה שלישית, אני לא חושבת שמשהו שמכיר אותי יכנס לכאן, וגם אם כן, נו, זה לא כזה נורא. הטעות הייתה לצייר את זה על קנבס, אבל ככה לומדים {מטעיות, למי שלא הבין}, זה עם עפרונות בצבע שחור ועפרונות פחם. והבטחתי לעצמי לכתוב בכל פוסט מעכשיו חמישה דברים טובים שקרו לי היום. *היה יום נחמד מאוד עם יקא. בגלל הגשם לא יצאנו החוצה אלא רק הכנו פרנץ' טוטס ודיברנו. *יש לי סיבה לדבר עם חמותי על האזרחות של *- אולי נוכל להזיז את זה. מנמנמ..... טוב נו, רק 14:00 בצהריים עכשיו, אני בטוחה שעד סוף היום יקרו עוד שלושה דברים. </div>Tue, 17 Jan 2012 13:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאנסה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13001849http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=782742&blog=13001849http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13000219<div align="right" dir="rtl">הוציאו לי את הרוח מהמפרשים. היום בבוקר קמתי לשיעור בטן ישבן ירכייםשלי ובזמן שקיפצצתי כמו עז מול המראה התמלאתי בבטחון. כן, אני אצליח להיות מורה לציור, כן זה יהיה מקור פרנסה ואוכל למצוא דירה נחמדה עם בריאן, כן זה יאפשר לי לצייר בזמן הפנוי שלי והכי הכי חשוב זה יאפשר לי זמן לעבוד על הספר השני. {וכן, אפשר לראות תוצאות של אכילה בריאה וספורט מאוזן} ואז הלכתי לחתולית, הילדה שאני מטפלת בה בימי שני, והסתובבתי איתה בעגלה וכל הדירות שראיתי מהרחוב שמצאו חן בעיני הבנתי שהן בטח כל כך פאקינג יקרות... ואז דיברתי עם אמא של חתולית והיא רוצה להכניס את הילד הבכור שלה לשיעור פרטי אצלי אבל היא רוצה להכניס אותו יחד עם עוד 2 חברים שלו - כי אז זה יותר משתלם להם ולי {בגלל המחירים}. אבל עכשיו זו אמצע שנה ורוב הילדים כבר התברגו לתוך חוגים והיא אמרה לי שאני צריכה לעשות פרסום אגרסיבי בכדי למצוא עוד ילדים. וזה מלחיץ אותי. ואז טילפנתי לאמא אחרת של ילדים שהיו בגן שבו עבדתי וגם היא התלהבה אבל תשובתה הייתה די זהה. ושאולי היא תוותר על חוג אחר שלה בעוד חודש חודשיים... בכל מקרה הן אמרו לי שאני צריכה לכתוב על עצמ</div>Mon, 16 Jan 2012 14:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאנסה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=13000219http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=782742&blog=13000219http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=12997183<div align="right" dir="rtl">אתמול התחשק לי לצייר. זה לא דבר שבשגרה. פעם הייתי מציירת כמה ציורים ביום. ולא סתם שירבוטים על דף נייר המחברת בזמן שהמורה מלמלת דברים חסרי פשר וטעם, אלא ציורים ממש, מושקעים. אבל ב6 השנים האחרונות ציירתי אולי... 9 ציורים. עשרה. לא יודעת. אני יכולה לספור אותם. ספרתי, ונראה לי אפילו פחות אם זכרתי את כל הציורים. עכשיו, בגלל שרוב הזמן כשהייתי מציירת אכן כן זה היה בזמן השיעורים או משהו בסגנון, התפתחתי בעיקר ברישומים ולא בצבעים. אבל אתמול התחשק לי נורא לצייר. ולא סתם, לצייר בצבעי השמן שלי. אבל לא מצאתי את קן הציורים שלי. אחרי חיפושים של חצי שעה הסתבר שהוא היה אצל אמא שלי. וויתרתי עליו והחלטתי לנסות לצייר בלי הקן, על השולחן, על הרצפה, העיקר לצייר. ואז גיליתי שכל המכחולים שלי גם היו ונעלמו, אלוהים רק יודע היכן. {לאמא}. אז בלית ברירה רכבתי לאמא. וברגע שאני אצל אמא, אז אני כבר יושבת איתה, מדברת, אוכלת. ועד שהגעתי חזרה מלאה בציוד ציור, הייתי צריכה לצאת לארוחה אצל הדודים של בריאן. אלוהים התבאסתי! אז הבוקר, אחרי שהכנתי מלאי קציצות לכל השבוע {טעים טעים} הוצאתי את הקן שבריאן קנה לי לי</div>Sat, 14 Jan 2012 23:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאנסה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=12997183http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=782742&blog=12997183http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=12990983<div align="right" dir="rtl">לפני כמה זמן א' תפס אותי לשיחה. אותי ואת בריאן. הוא ניער אותנו לחלוטין ובגללו בעצם החלטנו לעבור סוף סוף לדירה משלנו. [יאי! אפשר לקום באמצע הלילה לשירותים מבלי לחפש חולצה במשך חמש דקות בחושך עם קרום בעיניים לפני שאני יוצאת מהחדר!] אבל הוא גם נתן לי חתיכת ניעור בקשר לספר שלי. הבנתי שאני חייבת להוציא אותו לאור, קודם כל, בארץ. אז הפסקתי את כל עניין התרגום, ולחפש מתרגמים וכל השטויות מסביב שבעצם היו רק בכדי להתמהמה עוד יותר עם הספר ונתתי אותו לחמותי שהיא עורכת לשונית, שתעשה לי הגהה. אבל היא עובדת על עוד כמה ספרים במקביל, שלהם, בניגוד לספר שלי, יש דד ליין. אז על הספר שלי היא עובדת מתי שיש לה זמן, מגניבה עמוד פה ושם. אני מאוד מעריכה את מה שהיא עושה, אבל פאק, הספר שלי הוא ארוך, ייקח לה מלא זמן עד שהיא תסיים את כולו ואני הבטחתי לעצמי שאתן אותו להוצאת ספרים בינואר-פברואר. אז זהו. היום אני מדברת איתה על שכר, כי אני רוצה לשלם לה על העבודה שהיא עושה, ולראות על כמה זמן היא יכולה להתחייב לי. אם לא, אני פשוט אעשה את ההגה בעצמי. כי עם כל הכבוד, ויש המון כבוד, אני לא רוצה לתת לעוד זמן לחמוק מ</div>Thu, 12 Jan 2012 14:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאנסה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=12990983http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=782742&blog=12990983http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=12988636<div align="right" dir="rtl">אני תוהה... לספר לחברים על הבלוג או לא? הבלוג הראשון ז"ל, שהחזיק מעמד 5 שנים, היה ידוע בין חבריי ומכריי. הבלוג השני ז"ל, שהחזיק מעמד בקושי חודשיים, היה עלום לחלוטין. ומה לעזאזל אעשה עכשיו? *נקודה אחת עלתה לראשי. כל חבריי ומכריי בני 23 ומעלה. לא נראה לי שעובדת קיומו של הבלוג תדגדג להם את קצה האצבעות להעביר את העכבר לישראבלוג ולחפש אותי כאן. בשם האלוהים הם כולם כל כך הרבה יותר דואגים ללימודים, לעבודה, ולקריירות שלהם. מצד שני חבריי הקרובים מתעניינים בכתיבתי. מצד שלישי אני לא כותבת כאן את הספר, לא מפרסמת כאן את הספר ולא עושה כמנהגי בבלוג הראשון וכותבת כאן סיפורים קצרים. המפ... נמשיך לחשוב ולתהות. האמת כשחושבים על זה הגלגל גם מסתובב בצורה אחרת. מהבלוג הראשון דווקא הרווחתי שלושה חברים. להיות במסיבת יום הולדת של מישהו בן 30, לראות איך כולם שם מצליחים בקריירות שלהם בתחום הבידור ולהבין שאני עדיין ירוקה להחריד כמו איזה איגואנה קטנטנה {איגואנות ירוקות, נכון?} להנהן, לחייך ולצלוח שיחות עם אנשים שמעולם עוד לא הכרתי וראיתי רק בטלוויזיה, וכשאני יורדת במדרגות פתאום להבין שאף</div>Tue, 10 Jan 2012 23:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאנסה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=782742&blogcode=12988636http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=782742&blog=12988636