אתמול התחשק לי לצייר.

זה לא דבר שבשגרה.

פעם הייתי מציירת כמה ציורים ביום. ולא סתם שירבוטים על דף נייר המחברת בזמן שהמורה מלמלת דברים חסרי פשר וטעם, אלא ציורים ממש, מושקעים. אבל ב6 השנים האחרונות ציירתי אולי... 9 ציורים. עשרה. לא יודעת. אני יכולה לספור אותם. ספרתי, ונראה לי אפילו פחות אם זכרתי את כל הציורים.

עכשיו, בגלל שרוב הזמן כשהייתי מציירת אכן כן זה היה בזמן השיעורים או משהו בסגנון, התפתחתי בעיקר ברישומים ולא בצבעים.

אבל אתמול התחשק לי נורא לצייר. ולא סתם, לצייר בצבעי השמן שלי.

אבל לא מצאתי את קן הציורים שלי. אחרי חיפושים של חצי שעה הסתבר שהוא היה אצל אמא שלי.

וויתרתי עליו והחלטתי לנסות לצייר בלי הקן, על השולחן, על הרצפה, העיקר לצייר.

ואז גיליתי שכל המכחולים שלי גם היו ונעלמו, אלוהים רק יודע היכן. {לאמא}.

אז בלית ברירה רכבתי לאמא. וברגע שאני אצל אמא, אז אני כבר יושבת איתה, מדברת, אוכלת. ועד שהגעתי חזרה מלאה בציוד ציור, הייתי צריכה לצאת לארוחה אצל הדודים של בריאן.

אלוהים התבאסתי!

אז הבוקר, אחרי שהכנתי מלאי קציצות לכל השבוע {טעים טעים} הוצאתי את הקן שבריאן קנה לי ליום הולדתי לפני שתיים ועד כה אפילו עוד לא נגעתי בו, הוצאתי את צבעי האקריליק שלי {דומים לצבעי שמן}, את ארבעת המכחולים העלובים שלי, והתחלתי לצייר.

אז...

יחסית לציור רביעי בסה"כ שציירתי עם צבעי אקריליק... במהלך העבודה הייתי מרוצה. אבל אחר כך, כשלקחתי צעד אחורה, כבר פחות.

זו הבעיה איתי. אני מאוד, מאוד, מאוד, מאוד פרופקציוניסטית. וכשאני מציירת אני רואה בעיני רוחי בדיוק איך אני רוצה שהציור יצא. וזה כמעט ואף פעם לא יוצא ככה. {למעט ציור אחד, הציור האחרון שציירתי לפני חצי שנה}. לכן אני מודה לאלוהים על כך שאני רוצה להיות סופרת. כי כשאני כותבת אני לא מצליחה להיות ביקורתית כל כך כמו שאני בציורים, כי זה הרבה יותר קשה לדמיין בעיני רוחי איך אני רוצה שהטקסט ייצא. או שהוא יוצא טוב, או לא, ואז עובדים על זה.

אז הנה הציור - 

ו...

אני חלוקה בדעתי עד כמה אני מרוצה מהציור.

המורה שלי ליוגה הייתה אומרת שעלי להסתפק במה שעכשיו אני מסוגלת לעשות ולא ליצור ממקום של תחרות ו"עוד ועוד ועוד" אלא ממקום של קבלה, ושל יצירה וכו'...

היא צודקת, אני יודעת.

אבל פרופקציוניזם זה דבר שקשה למגר.