לפני כמה זמן א' תפס אותי לשיחה. אותי ואת בריאן.

הוא ניער אותנו לחלוטין ובגללו בעצם החלטנו לעבור סוף סוף לדירה משלנו. [יאי! אפשר לקום באמצע הלילה לשירותים מבלי לחפש חולצה במשך חמש דקות בחושך עם קרום בעיניים לפני שאני יוצאת מהחדר!]

אבל הוא גם נתן לי חתיכת ניעור בקשר לספר שלי.

הבנתי שאני חייבת להוציא אותו לאור, קודם כל, בארץ.

אז הפסקתי את כל עניין התרגום, ולחפש מתרגמים וכל השטויות מסביב שבעצם היו רק בכדי להתמהמה עוד יותר עם הספר ונתתי אותו לחמותי שהיא עורכת לשונית, שתעשה לי הגהה.

אבל היא עובדת על עוד כמה ספרים במקביל, שלהם, בניגוד לספר שלי, יש דד ליין. אז על הספר שלי היא עובדת מתי שיש לה זמן, מגניבה עמוד פה ושם. אני מאוד מעריכה את מה שהיא עושה, אבל פאק, הספר שלי הוא ארוך, ייקח לה מלא זמן עד שהיא תסיים את כולו ואני הבטחתי לעצמי שאתן אותו להוצאת ספרים בינואר-פברואר.

אז זהו. היום אני מדברת איתה על שכר, כי אני רוצה לשלם לה על העבודה שהיא עושה, ולראות על כמה זמן היא יכולה להתחייב לי. אם לא, אני פשוט אעשה את ההגה בעצמי. כי עם כל הכבוד, ויש המון כבוד, אני לא רוצה לתת לעוד זמן לחמוק מבעד אצבעותיי מבלי שעשיתי התקדמות עם הספר. די, די, מספיק זמן הוא כבר ישב וקיבל שינויים ושיכתובים, הצרות והרחבות. הגיע הזמן לשלח את לחמי מעל פני הים הסוער והמפחיד של הגשמת חלומות ולראות מה קורה כשבאמת קופצים. או פורשים כנף. או כל קלישאה אחרת בנוסח "בואי תעשי את מה שאת באמת חולמת לעשות."

אז עכשיו אני מפסיקה לחרטט בישראבלוג, אני ניגשת לספר השני ומתחילה לעבוד מאיפה שהפסקתי. צריך לעבוד לעבוד לעבוד בכדי שחלומות יתגשמו. אי אפשר רק לשבת לבהות בחלון ולפנטז על מה יקרה כשאיהיה גדול ואצליח. צריך לפעול, צריך באמת לעשות דברים. חלומות לא מתגשמים כשרק חולמים אותם. הם מתגשמים ברגע שאתה הופך אותם לתוכניות.

נ.ב

הפוסט הזה שייך לנושא החם "דברים שאומרים-בקריצת עין והומור עצמי?"