אני תוהה... לספר לחברים על הבלוג או לא?

הבלוג הראשון ז"ל, שהחזיק מעמד 5 שנים, היה ידוע בין חבריי ומכריי. הבלוג השני ז"ל, שהחזיק מעמד בקושי חודשיים, היה עלום לחלוטין.

ומה לעזאזל אעשה עכשיו?

*נקודה אחת עלתה לראשי. כל חבריי ומכריי בני 23 ומעלה. לא נראה לי שעובדת קיומו של הבלוג תדגדג להם את קצה האצבעות להעביר את העכבר לישראבלוג ולחפש אותי כאן. בשם האלוהים הם כולם כל כך הרבה יותר דואגים ללימודים, לעבודה, ולקריירות שלהם.

מצד שני חבריי הקרובים מתעניינים בכתיבתי.

מצד שלישי אני לא כותבת כאן את הספר, לא מפרסמת כאן את הספר ולא עושה כמנהגי בבלוג הראשון וכותבת כאן סיפורים קצרים.

המפ...

נמשיך לחשוב ולתהות.

האמת כשחושבים על זה הגלגל גם מסתובב בצורה אחרת. מהבלוג הראשון דווקא הרווחתי שלושה חברים.

להיות במסיבת יום הולדת של מישהו בן 30, לראות איך כולם שם מצליחים בקריירות שלהם בתחום הבידור ולהבין שאני עדיין ירוקה להחריד כמו איזה איגואנה קטנטנה {איגואנות ירוקות, נכון?} להנהן, לחייך ולצלוח שיחות עם אנשים שמעולם עוד לא הכרתי וראיתי רק בטלוויזיה, וכשאני יורדת במדרגות פתאום להבין שאף אחד מהם לא ידע ועדיין לא יודע את השם שלי אפילו.

לפני כמה זמן, אולי לפני שנתיים, חוויה כזו הייתה הורסת אותי.

עכשיו זה רק... נתן לי מוטיבציה? נהנתי מהשיחות למרות שהיה מלחיץ. צחקתי והצחקתי אחרים.

אני גאה במה שאני עכשיו ובמה שאני רוצה ומתכננת להיות. אז זה כן נתן איזה פוש, רצון להתקדם עוד יותר ולהיות במקום אחר בעוד שנה כשאפגוש אותם שוב במסיבת יום ההולדת הבאה.

או כמו שבריאן, בן זוגי, אמר - הדרך הטובה להתגבר על אנשים שעשו לך טרואמה היא להתקדם הלאה, לשכור רוצח ולהרוג אותם.