תמיד האמנתי שבדידות זו תכונת אופי. כל האנשים נולדים לבד וגם מתים לבד - חלק מהאנשים גם חיים לבד. הבדידות הזאת - היא לא קשורה לסביבה, אדם יכול להיות מוקף בחברים מכל פינה ובכל זאת להרגיש שאין לו אף אחד.
האנשים האלו הם בודדים מטבעם, כל חייהם הם העדיפו להסתגר גם אם זה רק בפני חוץ. הם תמיד הרגישו לבד, תמיד ידעו שיש להם רק את עצמם.
אני בדיוק מהסוג האנשים האלו ואין לאתר עד כמה זה קשה. מאז ומתמיד הייתי מוקפת באנשים, במשפחה, אבל לא משנה מה - תמיד הבדידות קיננה בי.
אני חושבת שבדידות זה סוג הרגש שאני מרגישה הכי חזק, ההרגשה הזאת שאתה תמיד לבד.. גם אם יש המון של אנשים מסביבך, בסופו של יום אתה הולך לישון ומרגיש לבד, קם בבוקר ומרגיש לבד. תמיד הרגשתי כ"כ אאוטסיידרית, לא קשורה לאף אחד .. משתדלת בכוח לנסות ולהתשלב בחברה בשביל איכשהו להשיג כמה חברים שיהיו איתי, אבל תמיד הייתי שונה. כ"כ שונה מהאחרים.
הלוואי שיכולתי לסמוך יותר על אנשים, להרגיש שבאמת יש לי על מי להישען כשקשה לי, בנאדם שסוף סוף יגרום לי להרגיש שיש לי מישהו לסמוך עליו תמיד.. הלוואי שהייתי מוצאת אחד כזה.
אבל כרגע, הבדידות אוכלת אותי. היא הורגת אותי מבפנים .. היא גורמת לחיים שלי להיראות אפלים וכלואים בתוך מסגרת. ההרגשה הזאת שאתה לבד בעולם.. שאתה לעולם לא תצליח באמת להפתח למישהו חוץ מלעצמך היא ההרגשה הנוראית ביותר שיש.
ההרגשה שאף אחד לא מכיר אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
