"איך אני רוצה להיות אחד כזה שאומר תמיד אצלי הכל בסדר כל היום עושה מה שהוא רוצה אף אחד כבר לא ישבור לו את השקט אבל זה לא יוצא זה לא משנה אי אפשר כבר לעמוד יותר בקצב הכל כל כך מהר עדיף כבר לוותר לא יכול יותר לחיות בתוך השקר
כלום לא יוצא לא רוצה לשמור יותר בבטן לא משנה מה יהיה תמיד אפשר אחרת
לי תמיד אמרו שבשבילי בחרו ואני פה רק הדמות שמשחקת בתוך המעגל הזה שלא נגמר חייב לרוץ וגם לשמור טוב על הקצב אבל אני בוחר להיות אחד אחר אחד כזה שלא פוחד לחשוב אחרת בלי להסתנוור ולא לוותר אני אצעק בקול תמיד אפשר אחרת
כלום לא יוצא לא רוצה
לשמור יותר בבטן לא משנה מה יהיה
תמיד אפשר אחרת"
וואו בית הבובות קלעו הפעם.. הם לא יכלו לתאר את מה שאני מרגישה יותר טוב..
אני מתוסכלת, ממש מתוסכלת כל הלימודים המיותרים האלה שגורמים לי לשבת על התחת כל היום ולהיות רעבה. אני שונאת להילחם ברעב, שונאת להילחם במשקל. זה מתיש וזה מייאש.
אבל אין לי ממש ברירה, אני לא אתן לעצמי לעשות טעויות שוב ושוב, לא משנה כמה אני מיואשת. אני צריכה לשבת ולבנות את התפריטים שלי וכל פעם יש איזו בגרות אחרת שמפריעה לי. היום אני ניגשת לשלוש הבחינות של גאוגרפיה, אשכרה לשבת מ1 ועד 8 ולענות על בחינות שעוסקות באותם הנושאים.. אני כועסת על עצמי שקשה לי לא לאכול כשאני לומדת.. אני יודעת שכשלומדים המוח דורש מלאן קלוריות, ויותר קלוריות מאשר כשעושים ספורט, אבל אני לא רוצה להתעורר עוד שבוע ולראות שעליתי עוד קילו. די נמאס לי.
מצידי, בגרויות אשלים אחרי צבא, אבל תאי שומן שמתווספים עד גיל 20, לא נעלמים אחר כך אלא רק מתרוקנים.. ולזה אין סיכוי שאסכים. עם הבעיות הבריאותיות שרצות במשפחה, המטרה שלי היא להיות כמה שיותר בריאה.
אני נשמעת שטחית, אני נשמעת די טיפשה, אבל זה לא משנה לי, אני לא אוותר ואני כותבת פה כדי להזכיר לעצמי את זה. אני לא הולכת לספור שוב קלוריות, זה יוביל אותי שוב לטירוף של שנה שעברה, של 500 קלוריות ביום. אבל מצד שני, אני כן צריכה להתחיל לשים לי גבולות.
הבעיה היא כשבנות כותבות על זה שהן השמינו הן נשמעות שטחיות, הן נשמעות אומללות, הרבה פעמים אני חושבת ש"לי זה לא יקרה".
אבל אז הגוף שלי מחליט שלמידה זה מרעיב, והופ בלי ששמתי לב, גם לי זה קרה, גם אני עליתי.
יאללה עוד קצת לבגרויות ויהיה בסדר.. אפשר להתחיל להריח את הסוף.
החיים הם כמו גלגל, ואיתם גם המשקל. בכל פעם אני מוצאת את עצמי מנסה להשאר מאוזנת, בטווח משקל מסויים, אבל לא תמיד זה אפשרי. מי לא מכיר את זה? רזית את הכמה קילוגרמים העודפים שלך, אין מרוצה ממך בעולם. ואז אתה לא שם לב והם חוזרים. בהתחלה זה לא נורא כי עלית רק קילו, ומה זה קילו לעומת השישה שהורדת? ואז עוד קילו, וגם הוא לא נורא, כי זה טבעי לעלות ולרדת במשקל. שני קילו לפה, שני קילו לשם.
אבל יום אחד אנחנו קמים ומגלים שכל הקילוגרמים חזרו, לפעמים גם בתוספת של ריבית. וכל הכיף שהורגש מתחלף בתסכול ובהבטחה לרדת שוב. ומהיום מתחילים דיאטה. אבל היום ערב חג ויש ארוחה אצל סבתא ומחר אנחנו אצל הסבתא מהצד השני אז אחרי החג. כי אין מה לעשות וארוחה זו ארוחה.
אז זהו. שלא. לא הפעם.
משקל חמקמק שכמותך, אני לא אתן לך להחזיר אותי ל70 קילו. אתה מאד חמוד שאתה מנסה לנצל את התקופת מבחנים שלי כדי לעלות שוב. רק שכחת שהפעם אני חכמה יותר, מנוסה יותר, נחושה יותר. אני לא אתן לך להוריד אותי חזרה לדימוי עצמי של שלשול. אז תרגעי, אנחנו נרד לאט ובזהירות את הארבעה קילו שעלית, אל תיכנסי לפאניקה.
אגב, אם תחזרי לעשות תרגילי בטן אולי יחזרו לך שרירי הבטן, ואם תחזרי לעשות משקולות, אולי יהיה לך פחות מדלדל בזרועות. או שתמשיכי לשבת מול המחשב, בטענה שזה שלמדת עכשיו 8 שעות לבגרות בגאוגרפיה מזכה אותך במנוחה ובחתיכת עוגה. יאללה קמנו לעשות הליכה ואז קצת משקולות וסטים של בטן.
כי עצלנות זה מדבק וה62 קילו קורא לי.
אני לא אהפוך לסמרטוט שהייתי לפני שנה, לא הפעם.
ואולי כדאי שעל הדרך אפסיק לדבר אל עצמי, אני הופכת להיות יותר ויותר דומה לאמא וזה לא תמיד מחמאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: