המאלפת של פו הדוב הדלמטי

אני כועסת. אני כועסת וזה מכעיס אותי. מוזר הא? שאני כועסת על עצמי בגלל שאני כועסת. זה מיותר ודי פלצני, אבל אין מה לעשות, כשאת לא מאמינה בלכעוס, זה מעצבן כשאת כועסת. והכי מרגיז אותי, שאני כועסת ללא סיבה. על מה יש לי לכעוס? אפילו אני לא יודעת. ולא זה לא המחזור, תודה ששאלתם.

אני חושבת שאני כועסת על עצמי, אבל הבעיה היא שהסיבות שבגללן אני כועסת נעוצות בחברה סביבי. אני מרגישה כמו קוף בגן חיות. בהתחשב בהיכרותי רבת השנים עם השכבה שלי (בכל זאת 9 שנים ביחד לא באות ברגל) אני יודעת שזה פראנואידי מצדי להאשים אותם. אני לא רוצה להאשים אותם אבל נמאס לי, באמת שהם עלו לי על כל העצבים.

אני כועסת על החברה ששוכחת שאני קיימת בגלל בת הזוג שלה, ונזכרת בי כשבת הזוג מתגייסת. תודה לך, גם אני אוהבת להרגיש מקום שני. אני תומכת ותומכת מאז שהכרנו ביסודי, וזאת התודה שקיבלתי ממך.

אני כועסת על השכבה שחייבת להעיר לי על כל דבר. אני יודעת איך אני נראית. לא, לא רזיתי, כן קמתי מחוצ'קנת היום, לא, אני לא נראית כמו הומו עם חוסר טעם באופנה עם התספורת החדשה. כן תודה אני יודעת שהתספורת יפה לי, בגלל זה הסתפרתי ככה, אתם לא חייבים לדבר איתי על זה כל שניה, אני בנאדם יש לי עוד דברים שהולכים בחיים. התספורת שלי היא הדבר האחרון שמעניין אותי.

לא, זה לא דרש אומץ להסתפר קצר. לא, אני לא חושבת שאני נראית כמו לסבית. לא, לא התנפחתי בשרירים ואני לא נראית כמו צ'חנבוטה. אני מרגישה הכי סקסית שבעולם. כמו שבחיים לא הרגשתי. אני נראית כמו שתמיד חלמתי בחטיבה, כשעוד הייתי ילדה שמנמנה ומכוערת.

נמאס לי שאני נמדדת ככה. שונאת את זה. שונאת שאני צריכה לחשוב מה אני אלבש בבוקר, כי אחרת עושים לי את המוות לגבי מה שלבשתי. באמת? זה מה שחשוב? אם באתי לבית הספר ונראיתי כמו האקס היודניק שלי זה באמת מפריע לכם? אז יופי, יום אחד באתי עם הבגדים שאני אוהבת, שנוחים לי, כי יש לי משחק בערב וזה עוזר לי. כן זה עוזר לי, זה מונע התשה מטאלית שנגרמת מחשיבת יתר לגבי מה שבסביבה אומרים לי. אז באתי עם אותו סווצ'רט כמו היודניק, טרנינג של כדורסל, למה זה מפריע לכם? למה להציק לי על זה? למה להציק לי על הבחירות שלי? על זה שאני בוחרת עם מי לצאת ומתי? למה אתם מתנהגים כאילו אני חייבת לכם משהו?
 

אתם יודעים מה. מהיום אני שמה זין. נמאסתם. אני אבוא איך שבא לי, מתי שבא לי ואתם תלכו לדפוק את הראש בקיר. אני לא ארדוף אחרי אף אחד כדי שהקיוסק שהשכבה מפעילה יפעל כמו שצריך. אני לא אשבור את הראש בפתרונות יצירתיים כי אף אחד לא עוזר. אני אפסיק לעזור לכולם אם זאת התודה שאני מקבלת. אני לא אפנה בשבילכם זמן וזהו. כשהחניכים שלי אומרים לי שהסתפרתי מכוער, זה בסדר כי הם בכיתה ו' ולא מבינים משהו מהחיים שלהם. כשאתם אומרים לי את זה, אתם יוצאים חסרי חיים. למה שיעניין אתכם מה אני עושה אם אנחנו לא באמת חברים?

נמאסה עלי השכבה הזו. נמאסה עלי המושבה הזו. אני רוצה לצאת מכאן.

והכי מפריע לי, שהספורט כבר לא מוציא את כל העצבים. קשה לי להישאר רגועה. שלהתאמן שלוש- ארבע פעמים בשבוע כבר לא מספיק כדי להוציא את כל העצבים שלי. אני רוצה להרביץ למישהו כל כך חזק שישבר לו הפרצוף. די כבר. אני מרגישה שגם עם החברה הכי טובה אין לי באמת תמיכה. וזה הכי קשה שבעולם. אני תמיד תומכת ונמצאת שם כדי להקשיב, אבל אני לא מסוגלת לקבל את העובדה שגם חברות שלי שם בשבילי.

אני רוצה חבר טוב. הוא לא חייב להיות החבר שלי, אבל שיהיה לי חבר טוב. כשזה שאוכל לספר לו הכל והוא יתן חיבוק ויבין. והעיקר, שלא יתאהב בי אח"כ כמו שקרה בשלוש הפעמים האחרונות ואני לא ארגיש שאני לא יכולה לדבר איתו יותר. זה מה שאני רוצה. אני רוצה שקט, לברוח, חופש. אני רוצה לצאת למכינה, להיות קצת עם אנשים שאני לא מכירה בכלל, בלי השכבה, בלי דעות קדומות.

אני רוצה להפסיק להרגיש רע בגלל אנשים. בזכות החבר הקודם לא הצלחתי לאהוב את הגוף שלי והמצב המשיך גם אחרי שנפרדנו עד עכשיו, אז עד שהצלחתי לשקם קצת את היחסים שלי איתו, אני אשמח שתפסיקו להעיר לי עליו. זה הכי מפריע שבעולם. אני יכולה לשבת שעות מול המראה ופשוט  לבהות בשנאה בכל חלק שבי בלי סיבה. אז את הערות שלכם, תשאירו לעצמכם. אתם מפריעים לשיקום העצמי שלי. אני לא צריכה את הדעה שלכם. הדעה היחידה שאי פעם תשנה לי היא של בן זוג, ובעקבות כוויות מהעבר גם אותה אני לוקחת בערבון מוגבל.

אין לי זמן לכלום. אין לי זמן לעצמי. אין לי זמן לשכב במיטה ולעשות לק כמו ילדה בת 12. אני מתגעגעת לזה, זה חסר לי מאד. כואב לי מהחוסר זמן לכתוב ולהיות יצירתית שאני רוצה לבכות. אני רוצה פשוט קצת שקט ושלווה, ואם אפשר גם חתיך עם אופי טוב על הדרך זה יהיה נחמד.

אני מרגישה לבד. האנשים שצריכים להיות לידי, תמיד מסתבכים בבעיות של עצמם ואני מבינה את זה ולא כועסת, אבל אין להם זמן אלי. האנשים שכן לידי זה אנשים שאני לא רוצה. אנשים שלא מבינים אותי באמת. הייתי רוצה שיהיה לי חבר, הבעיה היא שאי אפשר. לא רק כי אין מי, אלא כי אני לא בטוחה שאני מסוגלת לתת לעצמי לאהוב מישהו בזמן הקרוב. אני לא מתכוונת שוב ליפול אחרי מישהו בלי להכיר אותו קצת, פעם אחרונה שזה קרה התפתחו לי דפוסי התנהגות של הפרעות אכילה. אני רוצה לצאת עם מישהו שאני מכירה, אפילו קצת, הבעיה היא שאין מי. אני לא מחפשת מראה מסוים או אופי ספציפי, רק תחומי עניין דומים. אבל כרגע אין אחד אופציונאלי כזה באופק.

וזה מפריע לי. זה מפריע לי כל כך. שאני רוצה ומפחדת. שאני רוצה ואין משהו שנראה אופציונאלי. וזה מתסכל. זה מכעיס. זה מערער את הביטחון העצמי שלי, אולי הבעיה היא בי?

אני רוצה לצאת מכלוב המחשבות הזה, שמלא במחשבות חסרות כל ערך. מלא במחשבות מיותרות שעושות לי רק כאב ראש. אני כבר לא בטוחה שאני כועסת, אבל אני בטוחה שלא טוב לי כרגע.

אני רוצה לצאת מכאן.

הצילו.