אני אחרוג ממנהגי, ולא אכתוב מכתב.

הפעם אכתוב על אחת האהבות הגדולות שלי... הישר מתוך מחברת השורות.

על כתיבה וכל השאר

אין כמו לכתוב.

אין כמו מלאכת הכתיבה הישנה והטובה.

רק אני והעט, מול דף השורות הזה, במשולש רומנטי סוחף. כבר שכחתי איך זה מרגיש... טפיחתו העדינה של העט על סיבי הדף.

כתיבה מעניקה לי את חלון ההזדמנות הזה, להתחבר עם השקט שלי מתי שאני רוצה.

להתכנס בבועה שלי, במחשבות שלי, ולעשות קצת סדר.

לא להתעסק באף אחד, או בשום דבר שהם לא אני.

וזה שמדי פעם המחשבות בורחות קצת, זה בסדר גמור. כי זה בדיוק המקום לכך.

אני אחשוב קצת על ההוא, ועל ההיא, ועל מה שהיה ועכשיו התאדה כאילו לא קרה בכלל.

על החיוך והמבט הסתמיים האלה שמדי פעם הוא מועיל בטובו לשלוח לעברי, ואז אחזור מיד לכאן.

כי סופו של יום, הכל בתוכי מתחיל ונגמר ברגשות שלי.

ואם בכל פעם שאתחיל לחשוב עליו אדחיק את המחשבה הזאת, הוא יישאר נעול בתוכי לנצח.

אז אני אשחרר אותו, ואתרכז; אתרכז בחופש שלי, אתרכז בתחושת הרוגע וההקלה שמציפה אותי עכשיו, בביתיות שבפנים ובגשם שבחוץ.

ואם פה ושם הוא שוב יחליט לצוץ לי בחשבות, כי אם ארצה או לא, השורשים שלו נעוצים עמוק בלבי, אתעמק בו קצת. אתעמק בו,

ואז הוא יעלם שוב.

ככה, עד שאבין שנגמרו לי כל הרגשות החזקים הללו, שפעם חשבתי שאין להם סוף.

הו, זה כל כך סוריאליסטי. ממש כאילו כלום לא היה.

וכל שנותר לי, הוא להתאמץ לכתוב, כדי שהפעם, לא תוסח ממנו דעתי.

לא אברח מהמחשבות עליו כמו בדרך כלל.

הכתיבה. הריכוז. השקט. 

רק אולי הרעש המרוחק של הטלוויזיה בקצה הפרוזדור, וכחכוך גרונו המחוספס של אבי.

שקט.

ובחוץ רעמים וברקים, ובפנים אני יושבת וכותבת.

וזו זרימת המלים הזאת שאני כל כך אוהבת. המלים האלה שיודעות לתאר בדיוק המירבי את מה שאני מרגישה וחושבת.

אני פשוט כותבת וכותבת וכותבת. מאוהבת כל כולי ונסחפת כל כולי אל תוך המלאכה הנפלאה הזאת. מתאהבת מחדש שוב ושוב,

במלים הנהדרות הללו.

ואני יכולה גם לא להפסיק, כי אני כל כך נהנית מהניגודיות הזאת;

השליטה והשחרור, ההתכנסות ופיזור המחשבות, שורותיו המסודרות של הדף, לעומת אי הסדר השולט בראשי.

הכל ביחד יוצר קסם מלהיב שאני מכנה כתיבה.

סתיו יקר,

אתה מחביא בחובך כל כך הרבה.

כבר עכשיו נעים יותר, כאילו מישהו עשה "פווו" על השמש וכיבה אותה לקצת.

אני חושבת שלא מעריכים אותך מספיק, במדינה הזאת לפחות זה תמיד "קיץ או חורף"... אבל אני רואה בך זמן של התחדשות.

סוף כל סוף האוויר מתרענן, מתנקה. אפילו שהגשם לא ירד עדיין.

כל מעלליי הקיץ מתרחקים ככל שאתה מתקרב.

ואתה מחדש אותי.

אתה מעניק לי הזדמנות חדשה.

אתה פותח לי את הדלת אל החורף, שבו סוף סוף אולי אכיר מישהו שבאמת שווה את כל זה, אחגוג שמונה עשרה, ואהייה לאדם בפני עצמי.

העלים מתחילים להצטבר לצד הכביש והמדרכות, בצבעים חומים-כתומים שתמיד עוררו בי השראה.

תמיד אהבתי את צליל הקראנץ' שהם משמיעים כשדורכים עליהם.

בשביל הרבה אנשים, סתיו יקר, אתה מסמל את סוף הכיף- החופש, הקיץ, הים... ובשבילי אתה מסמל את תחילת הכיף- הבוהק, הטוהר והניקיון.

האופנה החורפית מתחילה לקרוץ לי, המסע לפולין עומד בפתח, וכל מה שקרה לפני קצת פחות מחודשיים אוכל אותי, אבל פחות.

כי זה היה כבר.

היה.

היה ונגמר.

ואני שונאת אותו על שהוא גורם לי להרגיש ככה. שונאת.

אבל זה היה!

ואתה מטמין את האוצר שלך במקום כלשהו, אולי בין העלים. ואני יודעת שאצטרך לגשש בניהם זמן מה עד שאמצא אותו סוף סוף.

והוא יאהב אותי! ונלך ביחד לסרט, ונתקרבל ביחד בשמיכה, ואני אקבל את הקומדיה הרומנטית שמגיעה גם לי.

באהבה עמוקה,

סול.

לחיי המין הצעירים שלי,

אני יודעת, שרוב הבחירות שלי לא היו נכונות עד עכשיו... ואם להגיד בבוטות, אפילו קצת דפקתי אתכם.

אתם חייבים להבין אבל, בכל אופן, שהבחירות עצמן לא היו שלי.

כלומר, מעולם לא עשיתי משהו שלא ברצוני לעשות, אבל תמיד הניעו את זה הדחפים הלא נכונים.

זה לא הפחד שיעזבו אותי, אם כי גם הוא במידה מסויימת קיים, וגם לא הדחף הריקני להתנסות ולהיות לנערה ה"מנוסה ביותר".

זה מעין דחף שאני לא יודעת להסביר, ומי שמכיר אותי יודע שאני לא אדם אימפולסיבי.

אם להגיד את האמת, אני חושבת שאף אחת אף פעם לא באמת מוכנה לפעם הראשונה שלה.

יש כאלו שאוהבות לחשוב שהן "לא תמימות יותר", למרות שזה לא נכון.

בגיל שלנו, אנחנו אוהבות לעשות דרמה. כלומר, אחרי הפעם הראשונה שלה היא מן הסתם כבר יודעת הכל, הלא כן?

היא יודעת איך נראה גבר עירום, היא יודעת איך מרגיש להיות מלאה כל כולך, והיא יודעת איך מרגיש עירבוב הגופות הזה שכולם מדברים עליו.

אבל היא לא יודעת בהכרח מה היא אינטימיות.

הנשיקה הראשונה שלי, הייתה מזעזעת.

הבחור הראשון שנפרד ממני, נפרד ממני כנראה כי הבהרתי לו שאני לא מוכנה בכלל.

המזמוז הנועז הראשון שלי, היה עם הבחור הלא נכון שלא ידעתי להגיד לו לא.

המזמוז הנועז השני שלי, היה עם הבחור היחיד שאי פעם היה לי קשר נורמטיבי איתו, אבל לא הרגשתי אליו כלום,

לכן כדי להמנע מדיבורים, הנחתי את היד שלו על החזה שלי ויצרתי מפלצת.

אחר כך היו עוד המון מזמוזים נוספים, שכללו בדרך כלל שכרות. זאת הייתה התקופה הפרועה שלי, בה החלטתי לשים פס על הכל.

המזמוז הנועז הבא שלי, היה הבחור שהייתי נחושה בדעתי להשיג. זה שבסופו של יום הפך לגבר הראשון שלי, ושמעולם לא נתן לי מספיק ממנו.

והוא היה גם האחרון בינתיים.

דיברנו על זה הרבה; על איך אני לא יכולה לשכב איתו עד שהוא לא יבטיח לי שהוא שלי,

על איך האקט הזה מבטא בשבילי התקרבות עמוקה שנעבור, ועל איך הפעם הראשונה שלי חשובה לי ושאני לא מוכנה להתפשר עליה.

על איך, שביום שאחר כך, אני אצטרך לקבל ממנו הרבה יחס.

והוא, הוא לא יכול להבטיח לי שנהייה ביחד, אבל הוא רוצה שזאת תהייה אני שאהייה הראשונה שלו ושנעשה את הצעד הזה.

כי קשה לו לחכות, והוא לא רוצה אף אחת אחרת. והוא לא יעזוב אותי רגע אחרי כי "אנחנו כבר שנה בקטע הזה, ואני לא רוצה אף אחת אחרת".

הוא חזר וחזר וחזר על זה שהוא לא רוצה אף אחת אחרת. שהוא מעריך אותי, ושהוא כן מרגיש אלי, ושאני חשובה לו.

אז עשיתי את זה.

הפקרתי את הגוף שלי בידיים שלו. והייתי שלמה עם זה, כי כל כך סמכתי עליו. וכל כך רציתי אותו, ואני עדיין רוצה.

ורק עצם המחשבה הזאת, שהוא יהייה הראשון שלי, גרמה לי לאושר שלא יכלתי לתאר. 

ובדיעבד, כשאני כותבת את המכתב על זה ומגוללת את כל התירוצים שלו אחורה, הם כאלה קלישאתיים.
אני נתתי לו הכל- כל מה שיכלתי לתת.

אז המשכנו לדבר על זה. עד שהגיע הלילה ההוא. אחרי ערבים רבים שלבשתי תחתונים שרציתי שזה יקרה איתם, זה קרה סוף סוף.

אנחנו בחדר שלו, והשעה מאוחרת כל כך. אנחנו מתנשקים בלהט, נשיקות שהספקתי להתמכר אליהן. "אני רוצה יותר לשון!"

הוא תמיד דרש. טיפסתי מעליו, בחזייה ותחתונים, הוא במכנסיים, והוא הוריד ממני את החזייה לאחר מאבקים קטנים עם הסוגר שלה,

שגרמו לי לחשוב כמה חמוד הוא. זאת לא הפעם הראשונה שהוא ראה אותי עירומה, אבל משהו הרגיש שונה.

שנינו היינו פיקחים לחלוטין.

"אני לא יכול לחכות יותר. אני רוצה אותך עכשיו. אני רוצה אותך עכשיו. סול, אני רוצה אותך."

ואני נכנעתי. הוא הלך להביא את הקונדום, בעוד אני מפותלת במחשבות, תוהה אם אני באמת רוצה לעשות את זה.

הוא חזר, התפשט, הוריד ממני את התחתונים, ואחז בי בחום כזה שלא הכרתי קודם.

כשהוא קובר את ראשו בצווארי, הרגשתי סוף סוף גם אני את הכאב המוזר הזה שכמה חברות כבר הספיקו לדבר עליו,

הכאב הזה שאת לא יודעת אם את אוהבת או לא.

וכשזה נגמר, ואני נותרתי חבוקה בין הזרועות שלו, הוא שאל אותי "איך היה?"
ואני אמרתי לו שהיה טוב, כי זה הוא. ושלא יכלתי לדמיין את זה קורה עם מישהו אחר.

חודש אחר כך, אחרי שנה ארוכה של "אני פוחד ממחויבות" הטיפש אומר; "סול, חשבתי על זה הרבה. אני פשוט לא מרגיש אליך מספיק."

והפגיעה הזאת, כל כך עמוקה, שרק לכתוב על כך מביא לזה שדמעות מציפות את חופי גרוני ושוטפות את עיניי בצריבה מלוחה.

אז אתם מבינים חיי מין, זאת לא באמת אני.

ואף פעם ראשונה שלי לא הייתה טובה מספיק.

אני זקוקה לתיקון טעות, אני צריכה פעם ראשונה חדשה, כזאת שתעצב אותי כך שלא אמשיך לקלקל אתכם.

אני בטוחה שכל זה הולך להשפיע עליי בעתיד.

הרי ידוע שהפעמים הראשונות מעצבות אותנו לבני אדם.

שלכם,

סול.