http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958heCopyright 2026 המכתבים של סול. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=14320401<div align="right" dir="rtl">תלויה באוויר, מחזיקה מכל הכיוונים, מנסה לא ליפול. כמו עכביש שהסתבך בקורים שטווה בעצמו. אני לא מצליחה לשמוע אנשים, אני לא מצליחה להפנים דברים. אני תקועה במקום כבר כל כך הרבה זמן. אני לא מעריכה כל כך הרבה אנשים שנמצאים סביבי. הם מבזבזים אותי. אני מבזבזת אותי. אני תלויה על הקורים שלי לבד. מסובכת. אני רוצה לדבר, להסביר, שיבינו, אבל כולם כל כך רחוקים ממני ואני לא מצליחה להגיע. כל הזמן מרגיש לי, שרק עוד קצת ואני אתחיל. מתי ארגיש שאני מתחילה? רק עוד קצת. תלויה באוויר, בין שמים לארץ. על מגדל שמירה מאובק בצפון, מסתכלת על עכביש טווה את קוריו, מזדהה, מקנאה בו, הוא לא הסתבך. ומה מחבר אותי לקרקע? המדרגות האלה, שמחליקות מכל הלחות שבאוויר, שכל כך קל להחליק מהן וליפול, שגם אם אשים את הקסדה הכבדה על ראשי, אני מפחדת ליפול ולשבור משהו. לא משהו פיזי, כי אני ברוח מטאפורית. רוח! את הרוח שלי אני אשבור. אני מרגישה שמישהו ידחוף אותי למטה, יפיל אותי, בכוונה בשביל לשבור לי את הרוח. כאילו האנשים האלה סביבי שאני לא מעריכה, לוקחים פטיש ומועכים לי את הרוח. כמו שניצל ששואפים לדקק. כאילו רוח היא מ</div>Sat, 02 May 2015 17:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (המכתבים של סול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=14320401http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=775958&blog=14320401http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=14307421<div align="right" dir="rtl">ה"אקס שאוהב אותי אחרי חצות" זה די ארוך ומסורבל... פעם כיניתי אותו כאן ע'. מאז אותו המכתב שכתבתי לו כשהוא היה לוחם, הספקנו להיפרד. הוא הספיק להשתחרר, אני הספקתי להתגייס, הוא במרחק נגיעה מהודו ורסטות ואני כאן. אז אני אכתוב לו מכתב, כי הדרך איתו מסורבלת ואני צריכה לנסח אותה ולהעלות אותה על הכתב. לאקס שאוהב אותי אחרי חצות- היקר, אני אוהבת את האדם שאתה. אני לא אוהבת לקרוא לך אקס, כי יש למילה הזו קונוטציה כל כך רעה, ואותך אני כל כך אוהבת. אני אוהבת אותך בגלל הבן אדם שאתה, גם אם זו לא אהבה רומנטית או אירוטית, זאת אהבה אמיתית. אני יודעת שאתה אוהב אותי גם. אתה לא צריך להגיד. אני יודעת שזה קשה. אתה לא מצליח להתנתק ממני. וזאת לא אמירה מתנשאת או מתיימרת, זה נכון, למרות שלעולם לא תודה בזה. אני לא מצליחה להתנתק ממך. ואתה יודע את זה, כי הודיתי בזה כבר בכמה הזדמנויות. טוב לנו ביחד, תמיד היה. כיף לי איתך ולך כיף איתי. אתה מכיר אותי ואני מכירה אותך. "את חושבת יותר מדי." זה המשפט שלך באופן קבוע, אני ביני לבין עצמי מתחבטת אם כדאי להגיד לך שבעצם אתה זה שחושב יותר מדי. "את חושבת יותר מד</div>Tue, 07 Apr 2015 03:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (המכתבים של סול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=14307421http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=775958&blog=14307421http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=14296971<div align="right" dir="rtl">לקיץ ההוא היקר, בלילות אמנם עדיין קריר, אך היום בבוקר השדות והדשאים נצצו בירוק מתחת לשמים תכולים, השמש הייתה כל כך נעימה, ובריזה קיצית נשבה בקלילות והזכירה לי אותך. אלו הימים הספורים האלה; כשהחורף נגמר, כשהכל עדיין ירוק, כי עד לא מזמן עוד ירד גשם, וכל כך נעים בחוץ, שכל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב על הדשא ולנשום עמוק, לשאוב לתוכי את הפריחה. עוד מעט שוב יהייה הכל חום-צהוב, עד לגשם והסערה הבאה. נזכרתי בך היום, כשישבתי עם כמה חברים משנה שעברה על מחצלת בצל. נזכרתי בך היום, כשנסעתי עם חברה משכבר הימים בחזרה מבית הקולנוע. יש לנו מסורת, סרט בכל מוצ"ש. דיברנו עליך קצת והעלינו זכרונות. נזכרתי בך. היית הסיפתח לנעורים שלי. היית כל כך פרוע, אני הייתי כל כך פרועה. ועם זאת, היית כל כך תמים וטהור. אלכוהול היה מפחיד בזמנך, ולנשק בנים היה ביג דיל. דין נשיקה כדין בתולין. לא שתיתי, לא נהגתי, לא עשיתי דברים שעברו את גבול המגע המרפרף שלו, ממש בזהירות, על גופי. היית פרוע. הכרנו חבורה של בנים, וכל יום, בשעה שש בערב, היינו מתכננים את הלילה הקרב. בדרך כלל סתם היינו יושבים בגינה ציבורית, כיאה לנע</div>Sun, 15 Mar 2015 00:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (המכתבים של סול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=14296971http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=775958&blog=14296971http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=14283050<div align="right" dir="rtl">עבר כל כך הרבה זמן!אני כבר בת 20, חיילת על מדים, אחרי שנת מכינה קשה וטובה, השתנו הרבה דברים.משהו בי קרא לי לחזור ולקרוא. חיפשתי במחשב שלי טקסטים שכתבתי לעצמי. כשלא מצאתי, נזכרתי בבלוג הזה.היה מקסימי שהחלטנו לא לקרוא לו כך יותר, והיה ע' החייל הקרבי (שהוא סיפור בפני עצמו והרבה אהבה), היה ר' החייל הקרבי #2,ועוד הרבה טעויות מזמנו ועד היום.התגעגעתי.מכתב לטעויות שליטעויות יקרות,יש הרבה מכן. וכולכן פרי יצירתי.העובדה שאתן הרבה גורמת לי להרגיש רע עם עצמי לפעמים כשאני בעולם הביניים של בין עירנותלשינה.התעלמתי מאנשים, הייתי רעה לאנשים, גרמתי להם להרגיש רע עם עצמם,בעיקר כי לא רציתי להרגיש רע עם עצמי על עצם דחייתם.ואני לא אוהבת לחשוב על עצמי ככה, כי אני רואה עצמי כאדם טוב.אני כל כך ילדותית לפעמים בכל מה שקשור למערכות יחסים, ובדיעבד אני יודעתמה אני עושה לא בסדר.אני אומרת "אני לא יודעת" מכעיס ומרטיט, פשוט כי אני מבינה שהצדהשני ואני לא חותרים לאותה הנקודה; הוא רוצה סקס, ואני... אני מתגעגעת אליו. לא רקלידיים שלו ולתחושות המדהימות שהעבירו בי."לא יודעת... לא יודעת. אוף. אני לא יודעת." עד שהוא מתחרפןומרים</div>Sat, 14 Feb 2015 17:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (המכתבים של סול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=14283050http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=775958&blog=14283050http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13897339<div align="right" dir="rtl">שלום סול, מה שלומך? לא כל כך ברור לך מי את פתאום. פעם ידעת להגדיר את עצמך- את דעתנית, עקשנית, חנונית של היסטוריה ורומאנים היסטוריים, מיוחדת, קצת שונה, קצת מיושנת אפילו- יש שיטענו. היום, הכניסו אותך לקבוצה עם עוד הרבה אנשים כמוך. אולי היית היחידה בכיתה שלך, אבל עכשיו קיבצו את כל היחידים בכל הכיתות במקום אחד. כולם דעתנים, כולם יודעים, כולם רוצים ומנסים למצוא את מקומם בעולם החדש והמפחיד הזה, במכינה הקדם צבאית "להכשרת מנהיגות". ובעצם מה זה אומר? הרי אנחנו לא חבורה של פלצנים יפיי נפש שבאים לשפר את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר; אנחנו רק אנשים אידאליסטים, בעלי חזון חברתי שמאמינים שהשינוי הוא ניתן ובר ביצוע. זה כאילו אני מכירה אתכם שנים, ובסך הכל אין לי מושג מי אתם. אין לי מושג מי אני בתוך הקבוצה שאתם. אני חושבת ומאמינה שאת (סול), ובעצם כל האנשים מרכיביי החברה על כלל גווניה, מתאימים עצמם לחברה שלהם, ומגדירים עצמם על פי החברה שלהם. כלומר, אולי עכשיו אני לא הכי דעתנית? והאם ההגדרות שאת מקנה לעצמך, הן בהכרח מי שאת? או אולי מי שאת רוצה להיות? על כל פנים, הכל מסתבך. השארת מאחו</div>Mon, 02 Sep 2013 14:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (המכתבים של סול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13897339http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=775958&blog=13897339http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13883014<div align="right" dir="rtl">לילה יקר, בפרץ של נוסטלגיה (ואולי רצון פרטי להלקאה עצמית) נכנסתי לבלוג הזה שוב. קראתי את כל הפוסטים שלי, הישנים יותר, הישנים פחות. אנשים כמו ע' ומקסימי, שהספיקו לעבור מחיי, ואף לחזור אליהם, חזרו לתודעתי לא מזמן. קראתי הלילה בכל היומנים הישנים שלי. עיינתי בהתאהבותי הראשונית בכתיבה, שנים אחורה. עלעלתי בציורים שציירתי ברגעי ילדות רכים, מצבי נעורים בועטים, ושלבים של התבגרות. לילה. יש בך קסם. אני הכי אני בשעות האלו של הלילה. מפוצצת אנרגיה ואין בי יכולת להחליט כי "עכשיו אלך לי לישון". אז אני בוהה במחשבותי, נוטרת בברדק, מיואשת מנסיונות רבים כל כך לעשות סדר בעצמי. לא אקרא לו יותר מקסימי. אני מחליטה. זה ילדותי ותמים. הרי שהוא לא מקסים, ולא מושלם. אני רואה כאן, חוזרת כאן, לקשיים שצברתי בתוכי כשה"סיפור" איתו נגמר. ואז אני שואלת "למה לעזאזל, טיפשה שכמותך, היית צריכה להיכנס לזה שוב?!?!?!" חשבתי שאני שונה, חזקה יותר. אבל הנה אני נופלת לזה עוד פעם. ואז אני מתחילה לתהות בהרגלים שלי. את כל הקרקעות היציבות הייתי צריכה לערער. תמיד בחרתי בקושי, הקושי הזה שהביא איתו את המשחק שאני אוהבת כל</div>Sun, 18 Aug 2013 02:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (המכתבים של סול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13883014http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=775958&blog=13883014http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13707744<div align="right" dir="rtl">ע' היקר, אני משתמשת באות הראשונה של השם שלך משום שאני לא מצליחה למצוא מילה אחת שתתאר אותך באופן שלם. אולי כי אני עדיין לא מכירה אוותך באופן שלם. אמנם כבר הספקתי להכיר בך את הצד הקצת מכוער, העצבני. אתה הבחור החדש, זה שממלא אותי ומנקה אותי מכל הפצעים והלכלוך שהצטברו בי. לא חשבתי שזה יפריע לי כל כך, המרחק הזה ממך. כי אני ממש לא טיפוס קיטצ'י, ממש לא רוצה ולא אוהבת להיות עם מישהו כל יום כל היום. אבל עכשיו, כשאנחנו מדברים בטלפון פעם ביום, כשבפעם הראשונה יש לי חבר שרוצה אותי באותה המידה שאני רוצה אותו, כשבפעם האמיתית הראשונה יש לי חבר, זה נורא קשה לי לראות אותך רק פעם בשבועיים. אני חייה מסוף שבוע לסוף שבוע. אתמול כשדיברנו ב-2 לפנות בוקר, כשאתה עומד בעמדת השמירה שלך בבסיס, ונשמעת כל כך מצוברח, לבי התקמץ. לא חשבתי שזה יהייה קשה כל כך. שמעתי, את כל הסיפורים על "החבר הקרבי", ולא ידעתי שזה באמת ובתמים ככה. אתה לא יכול לספר לי מה עובר עליך, כי אם תספר תרותק. אבל אתה סובל, אני שומעת את זה בקול שלך. ואתה מרוחק פתאום והשיחות קטועות, כי אתה לא במיטבך. אתה עייף. ומשהו קרה שם, אני יודעת שמ</div>Sat, 16 Mar 2013 20:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (המכתבים של סול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13707744http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=775958&blog=13707744http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13673820<div align="right" dir="rtl">בחור חדש יקר, אני חושבת על הנשיקה שלך מלפני שבוע, וזרמים של תאווה ממלאים כל פינה בגוף שלי. ואני לא יכולה שלא לערוך את ההשוואה. מאז מקסימי לא הרגשתי ככה, לא רציתי מישהו באופן כל כך מוחלט וודאי. אני נמשכת אליך. אתה הבחור החדש. כל כולך מלא בתקוות ובציפיות שלי לתקן את מה שהתקלקל לא מזמן. שילמת על הבירה שלי, והלכנו לחפש מקום לראות בו את הכוכבים, וכשלא מצאנו, פשוט ישבנו במכונית שלך ליד הבית שלי, והקשבנו למוזיקה הזאת שרק אתה ואני אוהבים. שלחתי לך כל כך הרבה רמזים. עד שליווית אותי אל תוך הבניין, משכת את המתניים שלי, וכבר לא יכולתי להתנתק ממך... אני לא יודעת אם זה ניחוח הבירה, או הקסם הזה שקיים בכל בחור שמשלם עלייך, או היופי של הלילה הזה זרוע הכוכבים, אבל משהו בי רוטט כשאני נזכרת איך כל פעם שניסיתי ללכת ולעזוב אותך ללילה טוב, משכת אותי אליך בחזרה ונישקת אותי מחדש, שוב ושוב ושוב... וזה רטט כל כך נעים. איך הופכים את זה למערכת יחסים? אני מפחדת מזה כל כך, אני מפחדת שתהפוך למקסימי הבא. אני מפחדת להיות הבחורה של הסופ"ש. אני מתה מפחד להתמכר שוב. שלך, מפוחדת, סול</div>Fri, 15 Feb 2013 18:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (המכתבים של סול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13673820http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=775958&blog=13673820http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13642583<div align="right" dir="rtl">היי סול, מה קורה? זה המכתב השני שאני כותבת לך, אבל הפעם את מעורפלת. את מודעת לכל מה שאת עושה אבל הראייה שלך צרה, המלים בורחות לך ואת פלרטטנית, כל כך פלרטטנית. מזל טוב סול! את בת 18. שתית הרבה וודקה ותוך כדי הגנת על הבית שלך מפני המתבגרים. את זוכרת? אני זוכרת שלרגע התעצבנת: "אוף! אנחנו כזה דור מחורבן! באמת. דור נורא מחורבן. למה לא אכפת לנו יותר?!" ולקראת הסוף ישבת על השטיח בסלון והיית עצובה. את זוכרת למה היית עצובה, סול? היית עצובה כי זה נורא עצוב. זה נורא עצוב בעינייך שאת כבר בת 18 ואף פעם לא הייית מאוהבת. או שבעצם, כן היית מאוהבת, אבל לא החזירו לך את אותו המטבע, אז את מתכחשת לכך. "אני צריכה מין... אני כל כךךךךךךךך צריכה מין." אמרת בשלב מסויים. כן כן, סול, אמרת את זה. את מתוסכלת. את מתגעגעת. למה? את מתגעגעת לידיים הגדולות של הגבר הגדול שגרם לך להרגיש אישה אמיתית. אוי סול, כמה שאת אוהבת להיות שיכורה. מכלום לא אכפת לך, וכולם כל כך יפים. ולמרות זאת בשלב מסויים את תמיד תמצאי סיבה להיות עצובה. את מרגישה שאת צריכה להיות שיכורה בשביל לנהל שיחות כנות עם עצמך, ואמנם אלו שיחות שאת</div>Mon, 21 Jan 2013 21:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (המכתבים של סול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13642583http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=775958&blog=13642583http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13603539<div align="right" dir="rtl">היי סול, יש לך הפרעה טורדנית כפייתית. את מאמינה שלדברים שאת עושה יש השלכות על הגורל שלך. כשאת מפנטזת על הגברים שאת רוצה, משהו בך אומר לך שזה יגרום לכך ששום דבר לא יקרה, ואז את מפסיקה לפנטז. וזה נעים לך, שיש משהו להאמין ולהאחז בו. שהסיבה שאת לא עם מקסימי ולא עם החייל, היא לא כי הם לא רוצים, אלא כי את שולטת בזה בהתנהלות שלך במהלך היום. זה שבכל סוף שבוע המפגש שלך מתפספס, זה בגלל שבמהלך השבוע פינטזת על הנשיקות שלו ועל האנחות שלך. "הפרעה טורדנית כפייתית שלגיל ההתבגרותהיא מחלה, המתבטאת בדימויים או דחפים החוזרים ונשנים או נמשכים בעקביות וגורמים לחרדה. החרדה גוררת אחריה התנהגויות או פעולות החוזרות על עצמן, מכוונות למטרה, המבוצעות לפי כללים או על פי נוהל טקסי בתגובה לטרדנות. הפעולות חמורות מספיק כדי לגזול זמן, כלומר, הן מעסיקות את האדם משעה ביום, או גורמות ללחץ ניכר או נזק משמעותי. בנוסף, בנקודת זמן מסוימת במהלך ההפרעה, האדם מזהה שהאובססיות או ההתנהגויות הכפייתיות הן מוגזמות ובלתי הגיוניות." כך אומרת ויקיפדיה. ובכן, אתמול ראית את מקסימי. מה הרגשת? את תוהה. זה היה מעין ערבוב רגשו</div>Sat, 22 Dec 2012 16:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (המכתבים של סול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775958&blogcode=13603539http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=775958&blog=13603539