היי סול, 

יש לך הפרעה טורדנית כפייתית. את מאמינה שלדברים שאת עושה יש השלכות על הגורל שלך.

כשאת מפנטזת על הגברים שאת רוצה, משהו בך אומר לך שזה יגרום לכך ששום דבר לא יקרה, ואז את מפסיקה לפנטז.

וזה נעים לך, שיש משהו להאמין ולהאחז בו.

שהסיבה שאת לא עם מקסימי ולא עם החייל, היא לא כי הם לא רוצים, אלא כי את שולטת בזה בהתנהלות שלך במהלך היום.

זה שבכל סוף שבוע המפגש שלך מתפספס, זה בגלל שבמהלך השבוע פינטזת על הנשיקות שלו ועל האנחות שלך.

"הפרעה טורדנית כפייתית של גיל ההתבגרות היא מחלה, המתבטאת בדימויים או דחפים החוזרים ונשנים או נמשכים בעקביות וגורמים לחרדה. החרדה גוררת אחריה התנהגויות או פעולות החוזרות על עצמן, מכוונות למטרה, המבוצעות לפי כללים או על פי נוהל טקסי בתגובה לטרדנות. הפעולות חמורות מספיק כדי לגזול זמן, כלומר, הן מעסיקות את האדם משעה ביום, או גורמות ללחץ ניכר או נזק משמעותי. בנוסף, בנקודת זמן מסוימת במהלך ההפרעה, האדם מזהה שהאובססיות או ההתנהגויות הכפייתיות הן מוגזמות ובלתי הגיוניות."

כך אומרת ויקיפדיה.

ובכן, אתמול ראית את מקסימי.

מה הרגשת? את תוהה.

זה היה מעין ערבוב רגשות בלתי מוסבר שכזה. את עדיין רוצה אותו ונמשכת עליו.

וכשדיברת על החתולים התפורים לגרביים שלך, הוא הביט בך בחום וברכות, כאילו הזכרת לו את כל הדברים שמשכו אותו בך מלכתחילה.

שאלת אותו לגבי ה18.1, יום שישי שאחרי יום ההולדת שלך. את עושה מסיבה ורוצה לוודא שהוא יכול לבוא ולא ישאר אי שם בצבא.

"אני אנסה, סול, אני אסדר את זה." הוא מחטט בפלאפון שלו ומביט בך.

השיער שלך התנפח ותלתליו שררו בגלל הלחות. 

הרגשת שהוא נזכר בהכל. בלילות הקיץ הלחים שהוא היה צוחק בהם על התלתלים שלך שהתפרעו. "מה קרה לשיער שלך?" הוא היה שואל ומחייך.

"זה כל כך נורא?!" נבהלת ורצת למראה בקרבת מקום.

"זה ממש לא נורא, זה סקסי." הוא היה אומר ואז לוכד אותך בין זרועותיו.

את מתגעגעת לזה, הא?

לחום שלו. וכשאת מביטה בעינייו את רואה שהוא נזכר בכל הדברים הללו כשאת מדברת, ברגעים האלו שלכם.

הרי גם את היית הראשונה שלו.

ומצד שני, הוא נראה לך כמו משהו שחלמת פעם ולא באמת קרה.

ובכל פעם שאת רואה אותו, הגעגוע אליו הולך ומתחזק, אבל משהו מתעמעם. הזיכרון מטשטש.

כשדיברת, הוא הביט בך ועקב אחריך במבטו.

"זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בך" הוא אמר לך פעם, "את לא מפחדת להיות מי שאת, לא אכפת לך מה חושבים."

את היית נבוכה והסמקת.

"את לא מבינה כמה זה מושך."

אם תפסיקי לפנטז עליו, את חושבת שהוא יחזור אליך?

או שאולי זה שאת מפנטזת עליו, מרחיק אותך מהחייל שלך?

וכשאת מפנטזת על החייל, את מתרחקת גם ממנו וגם ממקסימי.

מה יהייה איתך? פשוט תפסיקי לפנטז.

שלך,

סול.

אני צריכה קצת לפרוק, אז לא תקבלו מכתב.

הבלוג מרגע זה הופך לשק איגרוף זמני, ותמונה של מקסימי מודבקת באופן מאוד לא מושקע עליו.

כמובן שבתמונה הוא מחייך את החיוך הזה שנכנס לי לחלומות, זה שמסתיר מאחוריו אלף ואחת מלים שהוא לא יגיד.

והוא ינופף לשלום, מתוק כמו תמיד, מקסים כמו שרק מקסימי יכול להיות, ביד שלו שהתמכרתי למגע שלה.

אני מודה, זה לא עבר לי.

הוא מדיר שינה מעיניי, הטיפש, האידיוט.

אני מרגישה כל כך מטומטמת וקטנה כרגע, קטנה כמו זרת.

הוא לא מישיר אלי מבט. הוא לא מסתכל לי בעיניים. 

גיליתי שלבחור שהפך את המשפט "אני לא רוצה כרגע קשר"/"אני לא רוצה חברה" למשפט המוטו שלו, הייתה חברה. 

הייתה לו חברה, ממש כמה ימים אחרי שכל מה שזה לא היה נגמר. 

אתה איש קטן קטן. ואני, אני עוד יותר קטנה ממך. כי אתה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו.

אני מתגעגעת למגע שלך, לחיוך שלך, לנשימות שלך על העור שלי. 

אני מתגעגעת למלים, לכעס, לנשיכות הקטנות בשפתיים, לתשוקה הזאת שלא הצלחתי ולא רציתי להסתיר.

כל כך מתגעגעת, לאיך שהיית מחזיק אותי חזק במתניים ולוחש לי באוזן שאתה רוצה אותי.

בבקשה תיגע בי ככה רק פעם אחת ודי, כי אני פשוט לא מצליחה להזכר בפעם האחרונה שרצית אותי.

ואני טיפשה וקטנה ואידיוטית.

ואני נשמעת כמו מתבגרת שטחית, רדודה וטיפוסית, שזה כל מה שמעניין אותה.

אבל לא אכפת לי.

אני רק רוצה שתיגע בי. תיגע בי! תיגע בי!

רק תניח את הידיים שלך על המתניים שלי שוב, תשכח שוב להיות עדין, תשכח כמה חזק אתה,

תכאיב לי כמו שרק אתה יודע, תכאיב לי את הכאב הזה שאני כל כך אוהבת, תנשום אותי ותתן לי להריח אותך. 

זה כל מה שאני רוצה.