בובות יקרות שלי,

אני מתייחסת אליכם כאל קבוצה (ולקטנוניים, זה בכוונה בזכר), משום שכולכם מסמלים עבורי ילדות,

אמנם זה נכון שכל אחד ואחת מכם ישות בפני עצמה.

בכל פעם שאני טוענת כי החדר שלי מחניק, אמא שלי ממליצה בהיסוס, כיוון שיודעת שאתנגד בתוקף,

שאולי סוף סוף אכניס אותכם לקופסא ואוריד אותה אל המחסן.

ביום שזה יקרה, אז סופית לא אהייה ילדה קטנה יותר.

אני מעדיפה לדחות את הקץ... כבר העברתי כמה מכם, שהייתם ישנים פעם לידי על המיטה, אל סלסלת קש קטנה בפינת החדר;

את הכלב הגדול ספארקי, דובת הקוטב ווינטר, הבובה האסקימוסית, ועוד אהובים רבים ואחרים.

מעליי על השידה, עדיין יושבים ושומרים עליי הבובה הראשונה והמילה הראשונה- בטי, מיני מאוס כשלצידה מיקי מאוס, והארנבת האהובה שלי, וויני,

אשר בתוכה שוכן לב קטן שהכנסתי אל תוך המילוי שלה. לא לפני שביקשתי ממנו משאלה.

עד היום, כשאני עצובה, או מפחדת מהחושך, אני שולפת אותך, וויני, מחבקת אותך חזק, ומריחה את הריח המתוק של החנות בה הרכבתי אותך.

אני זוכרת איך הייתי שומרת עליכם. הייתם מבחינתי בעליי רגשות. הייתי חושבת בקפידה ובכבדות ראש על השמות שאעניק לכם,

ואני אוהבת אותכם כל כך. כשסבא שלי היה בצחוק תופס אחד מכם ברגל ומנער, הייתי צועקת עליו שיפסיק כי זה לא מצחיק, וכי הוא מכאיב לכם.

אני כמעט בת 18. חלקכם מלווים אותי עוד מגילאיי הפעוטון ואף מלפני.

כזאת אני, אני נקשרת סנטימנטלית לחפצים לפעמים יותר מאשר אני נקשרת לבני אדם. כל דבר מסמל בעבורי משהו.

לצערי, אני כבר לא רואה בכם יצורים בעלי רגשות. ודמעות מצטברות בעיניי כשאני כותבת זאת, אבל זאת האמת.

כשאני מתמזמזת עם בחור שלא באמת מוצא חן בעיניי, או כשאני נפגעת ממישהו, אתם עדיין כאן, שומרים עליי ומחזירים לי חיבוק.

ביום שאפרד מכם, אפרד סופית מהילדה הקטנה שאני.

שעות של שיחות נפש על כך ביליתי בחדרה הקטן של הפסיכולוגית לפני כמה שנים. 

"זה בסדר לגדול." היא הייתה אומרת לי.

אבל אני עדיין מרגישה, כאילו בכל צעד לעבר הבגרות שאני צועדת, אני בוגדת בילדה הקטנה והמתולתלת שעוד שוכנת איפה שהוא במקום נסתר בתוכי.

הקונפליקט הזה קורע אותי מבפנים.

עד כמה אני באמת רוצה לגדול?

הלוואי ועדיין הייתי קטנה ותמימה ומתוקה כזאת, שהעולם שלה קטן ועדין ושברירי,

שהיא מסוגלת לראות פיות בתקרת החדר בלילה, ושהבובות שלה מדברות אליה.

אני כאילו שני אנשים;

הגוף שלי כבר נשי לגמרי, התחושות והתשוקות שלי נשיים ובוגרים כבר, המחשבות שלי התעמקו עוד ועוד ואני לא מי שהייתי.

ובתוך כל זה, שוכנת הילדה הקטנה שמחבקת את הבובה האהובה שלה כדי להירדם בלילה,

שהאור דולק במנורת הקריאה שלה כשהיא הולכת לישון כדי להזכיר לעצמה שבכל רגע נתון היא יכולה להתעורר.

זאת, שככל שאני מתרחקת ממנה אני מרגישה כאילו משהו הולך בי לאיבוד ומשהו חדש נוצר.

אני לא אותו אחת כמוהה כבר הרבה זמן.

אבל היא תמיד תהייה קול מנחה שיילחש לי באוזן, שאותכם בובות יקרות, לא אוריד למחסן.

שלכם באהבה והכרת תודה עד אין קץ,

סול.