היי חייל,

הרבה זמן לא התראינו. אולי, אם חושבים על זה, אפילו שנה או יותר.

אני צריכה שהזמן יעבור ויגיע כבר שבוע הבא,

ואני צריכה שתזכור את האחריות שהטלתי עליך! אני צריכה שתיזום פגישה.

כי אתה נראה חתיך יותר מתמונה לתמונה, והשיחות מעמיקות משיחה לשיחה.

ואני נורא מתגעגעת למגע, כלשהו.

אז תחזור כבר הביתה, ותזכור את מה שאתה צריך לעשות.

אתה בוגר וחכם, מצחיק, ואובססיבי לכל מני דברים קטנים שהופכים אותך לחמוד כזה.

בוא לא נשכח, שמאז שהכרתי אותך, בכל פעם שמשהו משמעותי נקטע, המחשבות שלי מיד רצות אליך.

אתה ה"MEANT TO BE" שלי... כי זה היה צריך לקרות עוד לפני הרבה זמן, כשאני הייתי קטנה ואתה היית קטן.

תמיד איתגרת אותי, בשיחות איתך, הוויכוחים איתך. רציתי תמיד להוכיח לך שגם אני חכמה.

אז אני אחכה עוד שבוע... כי מה זה שבוע?

כולי תקווה שתזכור את מה שהבטחת, כי אם לא אני סתם מפתחת ציפיות.

השאלה היא אם בכלל אתה רואה אותי כמו שאני רואה אותך? ואולי אני סתם מדמיינת שטויות.

מה שכן אני יודעת שאני צריכה להרגיש את הידיים שלך נוגעות בי,

אחרת אני אשתגע.

שלך בכמיהה,

סול.

כינרת יקרה,

הפעם הראשונה שביקרתי בך הייתה לפני כמה ימים.

ומול הנופים היפים האלה שלך, הצלחתי להעמיק במחשבות האלה שהדחקתי כל כך הרבה זמן.

החברים שלי לא הבינו מה קרה לי, שהתחלתי לבכות כך פתאום וברחתי הצדה.

אני בוכה הרבה, אבל זה לא העניין. הפעם גם לא הצלחתי לעצור, פשוט באתי והלכתי מכולם יחד עם הבכי שלי.

אני לא יודעת מה קרה בדיוק.

בכל פעם שאני מרגישה שלא רוצים אותי, אני מתחילה לחשוב את המחשבה הרעה הזאת של "מי יהייה עצוב כשאמות?"

מאז שאני זוכרת את עצמי, אף פעם לא הרגשתי שייכת במאה אחוז. 

אולי רק בזמן האחרון, כשסוף סוף מצאתי לעצמי את החברות הכי טובות האלה שנדיר כל כך למצוא.

אבל שם, בין האוהלים, על המחצלת, מול המים היפים האלה שלך, שוב התערערתי.

וזה היה הכל ביחד; את, הסביבה שלי, הוויכוח הטפשי ההוא, וכנראה שבתת המודע שלי גם הציק לי התאריך.

אני אסביר לך מה... זה התאריך הזה של "לפני שנה הכרנו."

הבחור הזה, שהיום זר אלי כל כך, לפני שנה הכרנו.

ואחרי האינטימיות הזאת שהייתה בנינו, וההיכרות המדהימה הזאת, שאפילו לא צריך לדבר, אני לא מכירה אותו יותר.

הוא כבר לא מקסימי. 

אני מצטערת כינרת, שככה יצא לך להכיר אותי.

ומקווה שתהייה לנו חוויה מתקנת, כי באמת מצאת חן בעיניי.

להתראות מתישהו,

סול.

שעון יקר,

יש בך משהו מהפנט.

בעוד אני לא באמת יודעת לקרוא את מה שאתה אומר, אלא אם כן אני מתאמצת נורא, אני יכולה לשבת שעות ולבהות בתקתוק מחוגיך.

לעתים, אני אוהבת אותך נורא... כי אני סופרת את השניות עד לרגע לו אני מחכה.

אך בפעמים אחרות, כמו עכשיו למשל, אני יכולה להתפוצץ מרוב שנאה אליך.

כאילו המחוגים שלך נתקעו על ספרה אחת- והם לא זזים.

איפה אני?

מרחב הזמן הזה מוזר כל כך.

ואילו נדמה כאילו לך יש קצב משלך, שבכל פעם מחדש אתה קובע ומשנה. כשהייתי עם מקסימי, טסת בשיא המהירות.

עד כדי כך, שלא שמתי לב ובעודי נהנית לי עם חברי בכינרת בימי החופש המתוקים,

כבר הגיע התאריך הארור ההוא בו הכרתי אותו לראשונה לפני שנה.

נהניתי איתו נורא, ולא הצלחתי לנצור את השניות. כי אתה, בחוסר התחשבות מזעזע, רצת לך בשיא המהירות וגרמת לי לסחרחורת.

עכשיו, בעת רגיעה, סוף סוף הנמכת את המהירות שלך, ואני נותרתי עם חשק עז להקיא.

החייל, נקרא לו, מצ'טט איתי בוואטסאפ. הוא תקוע בבסיס הנורא הזה שסיפר לי עליו קודם.

אני מחכה מאוד לראות אותו, כי אולי לראשונה מזה שנתיים וחצי, מה שצריך היה לקרות מזמן, יקרה.

ואתה? אתה תקוע. אתה פשוט תקוע. המחוגים נעים באיטיות משגעת זה אחר זה, כאילו במרדף איטי נורא.

ובינתיים אני לא מבינה כלום.

מי אני? איפה אני נמצאת? מה מחכה לי? מה עברתי?

ובכל תקתוק שלך, אני מרגישה שאני מתקרבת יותר ויותר למה שמצפה לי. 

והכל נותר בערפל ובמסתורין אחד גדול, שאני כבר משתוקקת להפיג.

אני מחכה שיגיע כבר הרגע בו אני והחייל שלי נתראה כבר. 

ככה אולי אצליח להוציא סוף כל סוף מראשי את המחשבות המטמטמות הללו על מקסימי.

ככה אזכה סוף סוף אולי לנחת ידו של גבר, שאני כמהה לה כל כך.

אך יותר מכל, אדע סוף סוף מה צופן לי עתידי.

בבקשה זוז מהר יותר... אבל לא מהר מדי! כדי שלא אסתחרר שוב.

בתודה,

סול.