ע' היקר,

אני משתמשת באות הראשונה של השם שלך משום שאני לא מצליחה למצוא מילה אחת שתתאר אותך באופן שלם.

אולי כי אני עדיין לא מכירה אוותך באופן שלם.

אמנם כבר הספקתי להכיר בך את הצד הקצת מכוער, העצבני. 

אתה הבחור החדש, זה שממלא אותי ומנקה אותי מכל הפצעים והלכלוך שהצטברו בי.

לא חשבתי שזה יפריע לי כל כך, המרחק הזה ממך. כי אני ממש לא טיפוס קיטצ'י, ממש לא רוצה ולא אוהבת להיות עם מישהו כל יום כל היום.

אבל עכשיו, כשאנחנו מדברים בטלפון פעם ביום, כשבפעם הראשונה יש לי חבר שרוצה אותי באותה המידה שאני רוצה אותו,

כשבפעם האמיתית הראשונה יש לי חבר, זה נורא קשה לי לראות אותך רק פעם בשבועיים.

אני חייה מסוף שבוע לסוף שבוע.

אתמול כשדיברנו ב-2 לפנות בוקר, כשאתה עומד בעמדת השמירה שלך בבסיס, ונשמעת כל כך מצוברח, לבי התקמץ.

לא חשבתי שזה יהייה קשה כל כך. שמעתי, את כל הסיפורים על "החבר הקרבי", ולא ידעתי שזה באמת ובתמים ככה.

אתה לא יכול לספר לי מה עובר עליך, כי אם תספר תרותק.

אבל אתה סובל, אני שומעת את זה בקול שלך. ואתה מרוחק פתאום והשיחות קטועות, כי אתה לא במיטבך. 

אתה עייף. ומשהו קרה שם, אני יודעת שמשהו קרה.

ובתוכי אני מתחננת שתספר לי, כדי שאוכל לעזור לפחות קצת, אבל אתה לא יכול.

ואני יודעת שאתה לא יכול.

אם היית כאן הייתי נותנת לך כל פינוק אפשרי, כי אני באמת חושבת שלראשונה בחיי אני מתגעגעת אל מישהו.

אני צריכה אותך כאן לידי, כי יש לי כל כך הרבה לתת לך.

אני צריכה לספר לך על מעללי העבר, על מקסימי וקודמיו ככה שאולי תוכל להבין אותי טוב יותר,

על למה מצד אחד אני כמהה למגע שלך, ומצד שני אני מונעת אותו מעצמי.

אני צריכה שתהייה אותו גבר בריא שהיית כשרק התחלנו להיפגש.

שתתנפל עליי בנשיקות כשתחזור.

ואני לא רוצה להציק לך בהודעות או בשיחות.

ואני יודעת שקשה לך.

אז כשתצטרך אותי אני אהייה כאן. אני מבטיחה.

רק תצטרך אותי, טוב?

שלך בגעגועים אין-ספור,

סול.