היי סול, מה קורה?
זה המכתב השני שאני כותבת לך, אבל הפעם את מעורפלת.
את מודעת לכל מה שאת עושה אבל הראייה שלך צרה, המלים בורחות לך ואת פלרטטנית, כל כך פלרטטנית.
מזל טוב סול! את בת 18. שתית הרבה וודקה ותוך כדי הגנת על הבית שלך מפני המתבגרים.
את זוכרת? אני זוכרת שלרגע התעצבנת: "אוף! אנחנו כזה דור מחורבן! באמת. דור נורא מחורבן. למה לא אכפת לנו יותר?!"
ולקראת הסוף ישבת על השטיח בסלון והיית עצובה.
את זוכרת למה היית עצובה, סול? היית עצובה כי זה נורא עצוב. זה נורא עצוב בעינייך שאת כבר בת 18 ואף פעם לא הייית מאוהבת.
או שבעצם, כן היית מאוהבת, אבל לא החזירו לך את אותו המטבע, אז את מתכחשת לכך.
"אני צריכה מין... אני כל כךךךךךךךך צריכה מין." אמרת בשלב מסויים. כן כן, סול, אמרת את זה.
את מתוסכלת. את מתגעגעת. למה? את מתגעגעת לידיים הגדולות של הגבר הגדול שגרם לך להרגיש אישה אמיתית.
אוי סול, כמה שאת אוהבת להיות שיכורה.
מכלום לא אכפת לך, וכולם כל כך יפים. ולמרות זאת בשלב מסויים את תמיד תמצאי סיבה להיות עצובה.
את מרגישה שאת צריכה להיות שיכורה בשביל לנהל שיחות כנות עם עצמך, ואמנם אלו שיחות שאת ואני מנהלות כל יום.
"אם מקסימי היה פה, הייתי אומרת לו שהוא קלקל אותי." אמרת לחברתך הטובה.
האלכוהול מקצין אותך. וגם ככה את להוטה.
מדי פעם עושה לך טוב להיות שיכורה. כן כן. מדי פעם זה עושה לך טוב לפרוק.
שלך באיחולי מזל טוב,
את.