אני צריכה קצת לפרוק, אז לא תקבלו מכתב.

הבלוג מרגע זה הופך לשק איגרוף זמני, ותמונה של מקסימי מודבקת באופן מאוד לא מושקע עליו.

כמובן שבתמונה הוא מחייך את החיוך הזה שנכנס לי לחלומות, זה שמסתיר מאחוריו אלף ואחת מלים שהוא לא יגיד.

והוא ינופף לשלום, מתוק כמו תמיד, מקסים כמו שרק מקסימי יכול להיות, ביד שלו שהתמכרתי למגע שלה.

אני מודה, זה לא עבר לי.

הוא מדיר שינה מעיניי, הטיפש, האידיוט.

אני מרגישה כל כך מטומטמת וקטנה כרגע, קטנה כמו זרת.

הוא לא מישיר אלי מבט. הוא לא מסתכל לי בעיניים. 

גיליתי שלבחור שהפך את המשפט "אני לא רוצה כרגע קשר"/"אני לא רוצה חברה" למשפט המוטו שלו, הייתה חברה. 

הייתה לו חברה, ממש כמה ימים אחרי שכל מה שזה לא היה נגמר. 

אתה איש קטן קטן. ואני, אני עוד יותר קטנה ממך. כי אתה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו.

אני מתגעגעת למגע שלך, לחיוך שלך, לנשימות שלך על העור שלי. 

אני מתגעגעת למלים, לכעס, לנשיכות הקטנות בשפתיים, לתשוקה הזאת שלא הצלחתי ולא רציתי להסתיר.

כל כך מתגעגעת, לאיך שהיית מחזיק אותי חזק במתניים ולוחש לי באוזן שאתה רוצה אותי.

בבקשה תיגע בי ככה רק פעם אחת ודי, כי אני פשוט לא מצליחה להזכר בפעם האחרונה שרצית אותי.

ואני טיפשה וקטנה ואידיוטית.

ואני נשמעת כמו מתבגרת שטחית, רדודה וטיפוסית, שזה כל מה שמעניין אותה.

אבל לא אכפת לי.

אני רק רוצה שתיגע בי. תיגע בי! תיגע בי!

רק תניח את הידיים שלך על המתניים שלי שוב, תשכח שוב להיות עדין, תשכח כמה חזק אתה,

תכאיב לי כמו שרק אתה יודע, תכאיב לי את הכאב הזה שאני כל כך אוהבת, תנשום אותי ותתן לי להריח אותך. 

זה כל מה שאני רוצה.