כינרת יקרה,

הפעם הראשונה שביקרתי בך הייתה לפני כמה ימים.

ומול הנופים היפים האלה שלך, הצלחתי להעמיק במחשבות האלה שהדחקתי כל כך הרבה זמן.

החברים שלי לא הבינו מה קרה לי, שהתחלתי לבכות כך פתאום וברחתי הצדה.

אני בוכה הרבה, אבל זה לא העניין. הפעם גם לא הצלחתי לעצור, פשוט באתי והלכתי מכולם יחד עם הבכי שלי.

אני לא יודעת מה קרה בדיוק.

בכל פעם שאני מרגישה שלא רוצים אותי, אני מתחילה לחשוב את המחשבה הרעה הזאת של "מי יהייה עצוב כשאמות?"

מאז שאני זוכרת את עצמי, אף פעם לא הרגשתי שייכת במאה אחוז. 

אולי רק בזמן האחרון, כשסוף סוף מצאתי לעצמי את החברות הכי טובות האלה שנדיר כל כך למצוא.

אבל שם, בין האוהלים, על המחצלת, מול המים היפים האלה שלך, שוב התערערתי.

וזה היה הכל ביחד; את, הסביבה שלי, הוויכוח הטפשי ההוא, וכנראה שבתת המודע שלי גם הציק לי התאריך.

אני אסביר לך מה... זה התאריך הזה של "לפני שנה הכרנו."

הבחור הזה, שהיום זר אלי כל כך, לפני שנה הכרנו.

ואחרי האינטימיות הזאת שהייתה בנינו, וההיכרות המדהימה הזאת, שאפילו לא צריך לדבר, אני לא מכירה אותו יותר.

הוא כבר לא מקסימי. 

אני מצטערת כינרת, שככה יצא לך להכיר אותי.

ומקווה שתהייה לנו חוויה מתקנת, כי באמת מצאת חן בעיניי.

להתראות מתישהו,

סול.