אני אחרוג ממנהגי, ולא אכתוב מכתב.

הפעם אכתוב על אחת האהבות הגדולות שלי... הישר מתוך מחברת השורות.

על כתיבה וכל השאר

אין כמו לכתוב.

אין כמו מלאכת הכתיבה הישנה והטובה.

רק אני והעט, מול דף השורות הזה, במשולש רומנטי סוחף. כבר שכחתי איך זה מרגיש... טפיחתו העדינה של העט על סיבי הדף.

כתיבה מעניקה לי את חלון ההזדמנות הזה, להתחבר עם השקט שלי מתי שאני רוצה.

להתכנס בבועה שלי, במחשבות שלי, ולעשות קצת סדר.

לא להתעסק באף אחד, או בשום דבר שהם לא אני.

וזה שמדי פעם המחשבות בורחות קצת, זה בסדר גמור. כי זה בדיוק המקום לכך.

אני אחשוב קצת על ההוא, ועל ההיא, ועל מה שהיה ועכשיו התאדה כאילו לא קרה בכלל.

על החיוך והמבט הסתמיים האלה שמדי פעם הוא מועיל בטובו לשלוח לעברי, ואז אחזור מיד לכאן.

כי סופו של יום, הכל בתוכי מתחיל ונגמר ברגשות שלי.

ואם בכל פעם שאתחיל לחשוב עליו אדחיק את המחשבה הזאת, הוא יישאר נעול בתוכי לנצח.

אז אני אשחרר אותו, ואתרכז; אתרכז בחופש שלי, אתרכז בתחושת הרוגע וההקלה שמציפה אותי עכשיו, בביתיות שבפנים ובגשם שבחוץ.

ואם פה ושם הוא שוב יחליט לצוץ לי בחשבות, כי אם ארצה או לא, השורשים שלו נעוצים עמוק בלבי, אתעמק בו קצת. אתעמק בו,

ואז הוא יעלם שוב.

ככה, עד שאבין שנגמרו לי כל הרגשות החזקים הללו, שפעם חשבתי שאין להם סוף.

הו, זה כל כך סוריאליסטי. ממש כאילו כלום לא היה.

וכל שנותר לי, הוא להתאמץ לכתוב, כדי שהפעם, לא תוסח ממנו דעתי.

לא אברח מהמחשבות עליו כמו בדרך כלל.

הכתיבה. הריכוז. השקט. 

רק אולי הרעש המרוחק של הטלוויזיה בקצה הפרוזדור, וכחכוך גרונו המחוספס של אבי.

שקט.

ובחוץ רעמים וברקים, ובפנים אני יושבת וכותבת.

וזו זרימת המלים הזאת שאני כל כך אוהבת. המלים האלה שיודעות לתאר בדיוק המירבי את מה שאני מרגישה וחושבת.

אני פשוט כותבת וכותבת וכותבת. מאוהבת כל כולי ונסחפת כל כולי אל תוך המלאכה הנפלאה הזאת. מתאהבת מחדש שוב ושוב,

במלים הנהדרות הללו.

ואני יכולה גם לא להפסיק, כי אני כל כך נהנית מהניגודיות הזאת;

השליטה והשחרור, ההתכנסות ופיזור המחשבות, שורותיו המסודרות של הדף, לעומת אי הסדר השולט בראשי.

הכל ביחד יוצר קסם מלהיב שאני מכנה כתיבה.