סתיו יקר,

אתה מחביא בחובך כל כך הרבה.

כבר עכשיו נעים יותר, כאילו מישהו עשה "פווו" על השמש וכיבה אותה לקצת.

אני חושבת שלא מעריכים אותך מספיק, במדינה הזאת לפחות זה תמיד "קיץ או חורף"... אבל אני רואה בך זמן של התחדשות.

סוף כל סוף האוויר מתרענן, מתנקה. אפילו שהגשם לא ירד עדיין.

כל מעלליי הקיץ מתרחקים ככל שאתה מתקרב.

ואתה מחדש אותי.

אתה מעניק לי הזדמנות חדשה.

אתה פותח לי את הדלת אל החורף, שבו סוף סוף אולי אכיר מישהו שבאמת שווה את כל זה, אחגוג שמונה עשרה, ואהייה לאדם בפני עצמי.

העלים מתחילים להצטבר לצד הכביש והמדרכות, בצבעים חומים-כתומים שתמיד עוררו בי השראה.

תמיד אהבתי את צליל הקראנץ' שהם משמיעים כשדורכים עליהם.

בשביל הרבה אנשים, סתיו יקר, אתה מסמל את סוף הכיף- החופש, הקיץ, הים... ובשבילי אתה מסמל את תחילת הכיף- הבוהק, הטוהר והניקיון.

האופנה החורפית מתחילה לקרוץ לי, המסע לפולין עומד בפתח, וכל מה שקרה לפני קצת פחות מחודשיים אוכל אותי, אבל פחות.

כי זה היה כבר.

היה.

היה ונגמר.

ואני שונאת אותו על שהוא גורם לי להרגיש ככה. שונאת.

אבל זה היה!

ואתה מטמין את האוצר שלך במקום כלשהו, אולי בין העלים. ואני יודעת שאצטרך לגשש בניהם זמן מה עד שאמצא אותו סוף סוף.

והוא יאהב אותי! ונלך ביחד לסרט, ונתקרבל ביחד בשמיכה, ואני אקבל את הקומדיה הרומנטית שמגיעה גם לי.

באהבה עמוקה,

סול.