לא עם בול ומעטפה, אבל שלחתי לו מכתב, הפעם הוא באמת יקרא את מה שאני כותבת.

מכתב שמתאר כמה אני כועסת עליו ומאוכזבת. כי שוב זה קרה לי, נאטמתי. רעדתי מפחד ושקשקתי.

לא יכלתי להגיד את כל מה שיושב לי על הלב.

נמאס לי מזה!!! נמאס לי מזה כל כך, מחוסר היכולת הזה, להגיד למישהו מה אני מרגישה אליו.

נעמדתי מולו, הייתה לי הזדמנות לכעוס, לפרוק ולהוציא את הכל,

אבל כמובן, במקום זה אמרתי:

"הכל בסדר"

והוא חייך, כל כך שלם עם עצמו ורגוע. רגוע לעומתי, שאני הופכת לפקעת עצבים כל פעם שאני רק מביטה בו.

ואז הוא פתח את הזרועות שלו וחיבק אותי.

אה... לא. לא נראה לי. הכל לא בסדר.

שוב נאלצתי להפיל עליו הכל בכתב, כבר עשיתי לו את זה פעם, למקסימי, והוא היה בהלם ולא ידע להגיב.

אז הוצאתי עליו את כל העצבים שלי, ועכשיו אני מרגישה טוב.

לא משנה לי איך הוא יגיב, העיקר הוא, שעכשיו הוא יודע כמה אני כועסת עליו.

עכשיו אני יכולה להרגיש שאני יכולה לעבור הלאה. סגרתי את המעגל שלי, הוא יודע מה אני חושבת (או ידע בעוד שבועיים, כשיחזור מהבסיס),

וזהו.

עכשיו אני יכולה להתגבר על זה שהוא היה הראשון שלי, על תחושת המרמה הנוראית, ועל התחושה הזאת שאני כזאת מובנת מאליו בשבילו.

עכשיו את המכתבים שלי אני יכולה לחתום ככה,

"עד כאן ועד לבא בתור,

לא שלך יותר,

סול."

תחושה נפלאה.

עריכה:
מסתבר שממש פצעת אותי. אני פאטתית כמו כל המתבגרות האלה שלא רציתי להיות.
אני מקווה שגם אני פצעתי אותך... סה"כ, זה כולה סטוץ שנמשך כבר שנה