זמן רב עבר מאז פתחתי את הבלוג וכתבתי בו שלושה פוסטים מסכנים.

הייתי קצת לפני יום הולדתי ה17, ועכשיו, בעוד ארבעה חודשים אהייה בת 18.

היה חורף, ועכשיו קיץ. השתניתי, דברים השתנו, מקסימי מעצבן אותי (הו לא, זה לא נגמר. כאילו זה כן, אבל זה לא).

בעוד שבוע אני מתחילה את שנתי האחרונה במאורת האימים והבגרויות- בית הספר. שסיומו נראה קרוב מתמיד, אם כי רחוק ולא ריאלי במיוחד.

אז אני עושה קאמבק! (או ריסטארט... מה שתבחרו אתם).

חברה מוזרה יקרה,

עכשיו הוספת אותי לפייסבוק שוב, לאחר שברוב בגרותך מחקת אותי ממנו.

נעלבת, כי את לא חלק מהחבורה יותר. ואני חושבת שהחתך בנינו מגיע למקומות עמוקים יותר מזה.

זה חתך שמקיז דם כבר שנתיים, וגורם לי לתהות אם אני אוהבת אותך כל כך או שונאת אותך המונים.

את ילדותית שחושבת שהיא בוגרת, את דרמה-קווין מעצבנת, אגואיסטית, שטלתנית ולעולם לא תבקשי סליחה על טעויותיך.

אז למה אני אוהבת אותך?

אני יודעת שזה היה מזמן, אבל מאז הסיפור עם ההוא, ק' נקרא לו, יש בנינו יריבות.

החברות שלנו מוזרה כל כך- תקופה אנחנו קרובות כל כך, אחת בעכוזה של השנייה, ותקופה אחר כך שונאות, מרוחקות זו מזו שנות אור ותוהות מה גרם לנו להתחבר מלכתחילה.

תמיד טענתי שתעשי הכל כדי לקבל תשומת לב של בחור, גם אם הוא היה שלי קודם ואת יודעת שלא התגברתי עליו.

וזה היה לפני שנתיים, נכון. אבל זה נשאר שם- חתום בנינו, כי מעולם לא דיברנו על כך.

ומאז זה ככה תמיד- עם הבחור שלך, עם מקסימי שלי. את מפחדת שאני והבחור שלך ידידים טובים מדי וזה מפריע לך- כי יש לנו טעם מוזיקלי דומה ומחשבות דומות.

אני מפחדת שאת מינית מדי ומקסימי נדלק, כי את משדרת משהו שאני לא.

את חייבת את אור הזרקורים עלייך.

ובשלב מסויים, אני חושבת שזה מה שהוביל לפילוג. את החלטת שאת לא רוצה לצאת איתנו יותר, אולי כדי להתרחק ממני... כי התחרות בנינו והקנאה המוזרה הובילה לריבים מכוערים ומילים צורבות שלעולם לא אשכח שאמרת.

אז מה, חברה מוזרה?

אנחנו אוהבות אחת את השנייה? אנחנו שונאות אחת את השנייה?

החלטנו לפתוח דף חדש. אנחנו הולכות לבלות ביחד כמה שעות ואני מקווה שיהייה לנו על מה לדבר. החברות איתך באמת חשובה לי,

כי בסופו של דבר עברנו באמת המון ביחד. את יודעת עליי המון דברים שאנשים אחרים לא, ואני מכירה אותך.

אני יודעת שמעבר למיניות המופרזת והזנותית במקצת, לחסך שלך במחשבה לפני שאת אומרת דברים,

לדרמתיות המעצבנת, וה"אני יודעת הכל ואף פעם לא טועה!",
מסתדרת אותה חברה מוזרה נטולת ביטחון בעצמה- באישיות שלה ובמראה שלה.

ואני אוהבת אותך, כי אני מבינה אותך.

בסך הכל, את מרגישה לבד. 

שלך בכעס וקצת מרירות-

סול.