חשיבה חופשית

סתם פוסט שלא התכוונתי וכתבתי היום ל'מגירה הציבורית' - המונח הנפלא שהמציאה הבלוגרית 'כמו מניפה'. ובכלל בטיוטות שלי כבר כתובים, מוכנים מזה זמן שני פוסטים. האחד על דיאטות נפוצות שאינן מתאימות לאדם ועל פגיעה שלהן בפוריות - אימפוטנטיות תלויית תזונה. יש כבר הוכחות למכביר וזה מה שמדברים עכשיו בכנסים בינלאומיים מדעיים בענייני fertility and sterilty, רק לא ברור עדיין אם זה הפיך או לא. גם אתם האנורקסים שרוצים מרווחים ליופי בין הרגליים - הזהרו. וכרגיל יש כמה חסידי דיאטות אידיאולוגיות שנתלים בסיינטיפיק אינטרנט, על כך שזה בוודאי לא נכון (כי הרי כל דבריו של ארכי פרחי באינטרנט - קודש הן). אבל כבר אמרה לי מגיבה יקרה אחת שמפוסט לפוסט כזה שאני כותב, מתגברת התחושה שאולי עדיף פשוט לא לדעת. אבל כידוע המוטו של הבלוג הזה הוא - עובדות לא נעלמות אם מתעלמים מהן, גם לא בשל חוסר ידיעה.

וגם על הפוסט השני בטיוטות - לא אספר לכם בינתיים. כי  עדיין לא יודע אם בכלל אשחרר - משום שקראתי כאן בבלוגיה השבוע על התוודות של אנשים טובים (באמת).  משהו על תגובות למי שלא מגיבים הרבה, בכדי שהכותב לא יחשוב שהוא כותב סתם לקיר. ומרוב שחשבתי שאולי אני כותב סתם לקיר ולא 'עובד קשה עם הרגליים' ומגיב להרבה בלוגים אחרים , כדי שיגיבו כאן בתמורה (גם זה נאמר השבוע) - פרשתי מהבלוגיה לכמה ימים. לא יודע אם בכלל הרגשתם. ובכלל השבוע ראיתי כאן פוסט שטוען שלאחרונה בלוגרים 'מצליחים' התחילו לכתוב פוסטים משעממים (ללא פירוט לשמם כמובן). אז הנה אני כותב היום, למרות הפוסטים המרומזים בענייני כתיבה בישרא (תגידו, מה קרה לכם השבוע שכל כך הרבה מבקרים בענייני כתיבה?). ואני כותב פוסט זה ל'מגֵרה הציבורית'.

השתדרגתי. לא יותר רגל גרוטאה שצונחת בעת עליה ובירידה במדרגות. לא יותר רגל שנשלפת ועפה במעבר מעמידה לישיבה. הפכתי לרובוטריק. יש לי רגל מסיליקון שמשמיעה קליקים של רובוטריק כמו בסרט מצוייר כאשר היא הופכת לחלק ממני. ויש לה סוויץ' סודי בהחלט שבלחיצה עליו היא משתחררת כבזק . כמובן לא אגלה את מיקומו לאוייב שיעז להלחם נגדי וירצה לנטרל אותי בקרב פנים אל פנים.  אבל מוטב שיזהר מבעיטת ימיני (הכאב על מקבל הבעיטה בלבד). ופתאום אני יכול ללכת במשך כל היום, בלי כאבים, כמעט ללא תחושת חוסר נוחות שכנראה גם היא תעלם במהרה, כמו בשיר 'לך תתרגל איתה' ומבלי לחשוש יותר לאבד רגל באמצע צעדה.

שמונה חודשי נכות עברו סתם מאז שהופסק השיקום ועד שהוענק לי מעמד של רובוטריק. אבל מה זה שמונה חודשים למטמורפוזה? כסף קטן. וביום חמישי ביקרתי אצל הרופאה השיקומית. אבל מה זה להמתין לתור בעמידה במכון שיקום שאין בו אפילו כסא נורמלי אחד עם משענות ידיים ובגובה שמתאים לנכים? כסף קטן. ובקושי נמצאו במכון השיקום הראשי של מחוז ירושלים שני כסאות גלגלים ברוחב שמתאים לילדים. עזבו, זה סתם כסף קטן. אז המתנתי בעמידה למעלה מארבעים דקות כדי להכנס למשרדה של הרופאה. נו, גם זה כושר בזכות רגל רובוטריקית, לא? כסף קטן.  ואצל הרופאה שאף אחד לא טרח לעדכן אותי מראש שהתור הוא אליה ולא למנהלת השיקום שטיפלה בי עד כה (ככה במקרה גיליתי) - גם בחדרה לא היה כסא  נורמלי מתאים לישיבה. וכשהרגישה לא נוח מכך שהפציינט עומד אצלה על הרגליים, השתחלתי לכסא גלגלים של ילדים. אבל מה כל זה? כסף קטן. והרופאה הזו שראתה אותי במחלקת השיקום בת 34 מיטות למעלה מחודש יומיום ולמעשה היא שהשביתה אותי מהמשך השיקום לפני שמונה חודשים -  אפילו לא זכרה אותי בכלל, עד שכמעט נכנסתי לדיכאון על כך שפני השתנו עד כדי כך לבלי הכר.

" אז היית וודאי באישפוז יום", אמרה. "לא, הייתי מאושפז במחלקת השיקום שלכם עצמה", עניתי. "אז מה לימדו אותך באישפוז יום"? המשיכה בשלה...   

וזה כסף קטן שהייתי צריך לתמצת למקלדת שלה את קורותי הרפואיים, כדי שיתווספו למה שכבר כתוב במילא בתיק הרפואי, שחור על גבי לבן. וכסף קטן  היא תרומתי הצנועה להדגים לשלושה רופאים מתלמדים שהתרשמו לעילא ולעילא מהרגל הרובוטריקית ומ'ההצלחה הפנטסטית' להעמד ולצעוד שניים שלושה צעדים בחדר של 2X2 מטר. הישג כביר, לא? הידד למשוקם!

"אבל תגיד, לשם מה הגעת בכלל"? אני נשאל על ידי הרופאה. "הגעתי לביקורת" ציינתי. "אה נכון, כתוב שזומנת לביקורת בחודש אוקטובר ולא הגעת וגם בחודש נובמבר לא הגעת לתור שנקבע", היא מציינת. "לא הגעתי לתורים האלה כי אתם התקשרתם אלי וביטלתם אותם"! נו טוב, כסף קטן - יד ימין אינה יודעת מה עושה יד שמאל. ואם במקרה קופת חולים שילמה על פגישות שלא היו, או על פגישות פיזיותרפיה שלא נוצלו (כי קורקעתי), מה זה צריך להיות איכפת לי בכלל אם אני לא משלם? מה, אני צריך לדאוג לתקציבן של מערכות הבריאות? מה עוד שאין בידי כל הוכחה בכלל אם אכן קיימים שטיקים כאלה.

'אז מה אתה צריך ממני'? שאלה. "שתמליצי לקופת חולים על המשך פזיותרפיה שהופסקה לי במחלקה שלכם ואחר כך במכון שלכם" עניתי. "כמובן, ומה עוד אתה צריך ממני"? הוסיפה ושאלה. " יש לך אולי משהו להמליץ לי"?, שאלתי אני. ראיתי הפתעה בפניה, היסוס קל, ואז ענתה בחיוך מתוק: " אתה בן אדם אינטיליגנטי מספיק בכדי שיצטרך המלצות ממני". הסתיימה הפגישה. " תבוא לביקורת בעוד שנה".

רופאת המשפחה בקופת חולים בחופשה. "תקבעי תור ותבואי ביום ראשון", אמר הרופא המחליף לזוגתי. שבועיים לפחות וודאי יקח לקופת חולים לאשר לי התחייבות לביקורים במכון לפיזיותרפיה. בעבר זה לקח יותר מחודש, כי הרופאה שכחה לשלוח בקשה למוקד ואז התבלבלו בסוג  טופס ההתחייבות הדרוש. ואולי הפעם יהיו גם שאלות על ההתחייבויות שלא נוצלו בעבר, מי יודע? וכשתהיה התחייבות, וודאי אצטרך להמתין עוד כשבועיים שלושה לכך שיתפנה מקום במכון הפיזיותרפיה לשעתיים בשבוע. אבל תגידו, מה זה עוד חודש, חודש וחצי לעומת שמונה חודשים בבית עד שקיבלתי את הרגל הרובוטריקית שלי? כסף קטן.

ובינתיים אני כבר הולך ברגל הרובוטריקית כמעט כל היום ומתפקד, ולא בקושי עשרים דקות עם כאבים כמקודם. 1,800 שקל בלבד היא תוספת העלות הרובוטריקית. כסף קטן, לעומת 19,000 שקלים הסכום הכולל. אבל בשביל תוספת כזו מקרקעים בן אדם פעיל שמונה חודשים מיותרים. שמונה חודשים שבהם אי אפשר לשלם פרטי - כי משרד הבריאות הוא בעל 75% מהמאה, אבל בעל 100% מהדעה.

תהנו