כואב לי הלב.
לא, באמת, כואב לי הלב.
כבר כמה חודשים שיש לי כאבים חזקים בחזה.. ועכשיו נתפס לי כאב חד בצד ימין...וזה לא עובר!
בדרך כלל יש לי כאבים בצד ימין, אתמול היה לי בצד שמאל..
והאמת יכול להיות שזה איזה שנה קורה לי כבר..אני כבר רגילה לזה.
רק היום, פתאום, שמתי לב לזה. וגם, שמתי לב לזה רק כשהכאב כבר נמשך הרבה זמן
ורק אחרי כמה זמן פתאום "התעוררתי" וקלטתי שכואב לי. יכול להיות שכבר התרגלתי.
בקיצור, אני אדם שאוהב להבין מה קורה לו ונכנסתי קצת לאינטרנט להבין למה יש לי כאבים כאלה
סתם, אפילו בלי לחשוב על אנה ומיה קפצה לי שורה מהאינטרנט על זה שזה קשור לזה
והתחלתי לקרוא...
ממש מדאיג מה שאנחנו עושים לעצמנו.. והתחלתי לחשוב עם עצמי אם באמת זה שווה את זה
שווה לי את כל הבעיות האלה רק בשביל להיות רזה?
והדבר העצוב ביותר הוא שאמרתי לעצמי- כן...וגם זה פשוט נהיה חלק ממני
במשך השנים האחרונות אני פשוט לא זוכרת מתי אכלתי משהו ולא התחרטתי, או מתישהו לא התבוננתי בגועל במראה,
או הכנסתי את הבטן הכי חזק שאפשר, או נסיתי לעשות לעצמי תפריט טוב, אני לא זוכרת שבוע אחד שלא הקאתי
לפחות פעם אחת, זה פשוט חלק ממני , זה פשוט אני.
ואני לא רוצה את זה. אני באמת רוצה להפסיק אבל אני פשוט לא יכולה.
אני חושבת...אני אמשיך עד שאני אהיה רזה...ואז ננסה להתמודד עם זה
אבל אני לא אהיה רזה...ואני לא באמת יכולה להתמודד עם זה לבד
אני לא יכולה לספר על זה לאף אחד..אין לי סביבה תומכת בקטע הזה ואני באמת לכודה כבר.
עד מתי זה יימשך ? עד מתי ? עד שיקרה לי משהו ואני אמצא את עצמי בבית חולים ?
אני חושבת על הבושה...כי בולמיה בעיני זה בושה. זה אי-דחיית סיפוקים. זה מגעיל
אנורקסיה זה סיפור אחר..לזה אני סוג של שואפת..אבל לא חזקה מספיק..לא חזקה מספיק בשביל שלא יהיו לי בולמוסים
כמה פעמים בשבוע. ואני לא יודעת למה...אני לא מרגישה שום רעב זה פשוט המוח הולך אוטומטי לאוכל
למרות שבזמן האחרון אני מצליחה להתאזן קצת אבל שלא נפתח עין....
טוב. יום ראשון שקילה. אמאלה...
וואו הייתי חייבת לפרוק. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
