התעוררתי בחמש חמישים. שוב, לפני השעון המעורר.
התיישבתי. לחצתי על הירך שלי, תוהה למה הוואטסאפ לא נפתח.
לקח לי כמה שניות להזכר שצריך גם פלאפון.
הייתה לי בחילה נוראית. לא לקחתי אנטיביוטיקה, לא קמתי מהמיטה, המשכתי לישון עד שבע ורבע.
ואז קמתי. שתיתי תה. אמא ביקשה ללכת לשלם גז.
שמעתי אזעקה חלשה, ממקום מרוחק כלשהו. בום.
חשבתי על לבנון השניה.
הלכתי להתקלח, יצאתי ממקלחת, ייבשתי שיער בפן.
"זמן?"
-"בערך שעה."
בערך שעה. אוקיי.
החלטתי להכין מאפינס שוקו בננה שכבר הכנתי פעם. הם היו בדוקים ואכילים.
הוצאתי חבילת חמאה ושתי ביצים לשיש, כי הם צריכים להיות בטמפרטורת החדר. חשבתי שאם כבר אני הולכת לשלם על גז, אעבור בסופר הקטן שנמצא בדרך ואקנה שם בננות. הרי חייבות להיות שם בננות.
לבשתי את גרביוני החתול שפעם הראתי לו, מתלהבת, וקצת אחרי הוא הביא לי. סתם ככה. והבטחתי שהוא יראה ראשון. עברה יותר משנה. קיימתי.
השמלה החדשה שמושלמת איתם.
נעליים.
מהר מאוד אחרי שיצאתי מהבית שמתי לב שהנעליים, עם הגרביונים, גדולות. למרות שלפני ארבע שנים (גם עם גרביונים) הן היו לגמרי בסדר. למרות שאין להן עקב בכלל, סובבתי את הרגל כל שלושה צעדים.
שילמתי על גז.
נכנסתי לסופר.
פאקינג אננסים. לא הייתה אפילו לא בננה אחת.
לא חשבתי מספיק, אז בכל זאת קניתי עוד חבילת חמאה. וגם פופקורן בטעם חמאה. נורא רוצה פופקורן מאז שראיתי את אפס ביחסי אנוש, אפילו שאני לא יכולה לאכול אותו כרגע.
עמדתי בקופה הרבה יותר מדי זמן.
בדרך הביתה (עדיין מסובבת את הרגל כל שלושה צעדים) שקלתי להכנס לסופר אחר באזור, בו באמת חייבות להיות בננות.
השעון חשב אחרת. חזרתי הביתה.
העמדתי את הנעליים הגדולות מדי על הרצפה, נכנסתי במקומן לכפכפים.
זרקתי את השקית על השיש. זרקתי את השמלה על כסא, כי חם מכדי להשאר בה. לא הורדתי גרביונים או חזיה, כי זה לוקח זמן.
חשבתי אולי להכין מאפינס אחרים. ויתרתי. זרקתי את החמאה שהוצאתי למקרר. הלכתי להחזיר גם את הביצים למקומן.
ברגע בו אחת הביצים נגעה בעדינות במקרר ('נגעה בעדינות' זו תאוריה. הייתי די ממורמרת) היא נסדקה.
הלכתי למטבח, שפכתי ביצה סדוקה לכוס, חשבתי.
פרנץ' טוסט. כן. זו אפשרות.
הכנתי פרנץ' טוסט. לא טרחתי לבדוק אם הוא אכיל.
כשההזזתי צלחת מהתנור לשיש נכוותי טיפה.
חזרתי לחדר.
הסתכלתי על גרביונים. כתם מנוזל אקראי. לקחתי מגבון. אין כתם.
עברתי ליד כלב ששכב עם עיניים פתוחות. כמו תמיד לאחרונה, הזזתי אותו עם הרגל, לוודא שהוא חי.
אפילו לא הזיז אישונים. חטפתי התקף לב קטן.
כשהתקופפתי לצידו, הוא כן החליט להזיז עיניים. וגם כפה. נרגעתי.
אתגעגע לגוש הפרווה הלא קטן בכלל הזה כשיגיע זמנו.
הבטתי על החדר, שנראה נורא. פאק יט.
לבשתי שמלה, נשכבתי על המיטה.
עשרים דקות, פחות או יותר.
עשיתי עוד דברים, אז, שכרגע אני לא זוכרת.
חצי דקה.
פתחתי את דלת הדירה. יצאתי, נשענתי על המשקוף.
"עברה חצי דקה".
דלת בניין נפתחת, נטרקת, מעלית עולה, נפתחת.
חיבוק.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
