העובדה שפתחתי את הבלוג באוקטובר 2011 ושאני כותבת בו לראשונה היום הינה תמצית וסיכום חיי- רציתי לעשות משהו, כבר התחלתי לפעול בנדון, הפסקתי פתאום וחוזר חלילה. ברור שיש לי אינסוף סיבות ומיליוני תירוצים לאי העשייה כשהשולט והבולט שבהם הוא "אין לי זמן" ועם תירוץ שכזה אין לי כח אפילו להתווכח עם עצמי.

למה אני בכלל רוצה לפתוח בלוג? זו שאלה ראויה, מהיכן נובע הצורך הזה לשתף אנשים שאני כלל לא מכירה בחיי ובמחשבותיי? ושאלת השאלות- מה כל כך מעניין בי שיגרום לאנשים להיכנס ולקרוא את שכתבתי?

 ובכן, תשובות רבות ומגוונות יש לי לכל השאלות שאני שואלת את עצמי ובכל זאת אני אעלה את העיקריות שבהן: אני רוצה לפתוח בלוג כי יש לי הרבה יותר מדיי מחשבות והרבה פחות מדיי אנשים שיקשיבו לי (זאת בהנחה שלא כדאי לי לפטפט את נפשי למוות מול תינוקת בת חודשיים וחצי או לפתוח בסשן פסיכולוגי מול פעוט בן שנה ותשעה חודשים, יותר נכון- לא כדאי להם!! )

ולמה אני באמת רוצה לפתוח בלוג? כדי לספק איזשהו צורך בסיסי שקיים בי מילדות- להצחיק אנשים, לעניין אותם ולספר להם סיפורים... והכי באמת- כדי להיות פופולארית. אם נודה באמת הכואבת והיא כואבת, הייתי רוצה שאנשים יכירו אותי ויאהבו את הסיפורים שלי, בעצם, יאהבו אותי!! אני באמת ובתמים מקנאה באנשים שמאושרים באנונימיות שלהם, דגש על מאושרים באנונימיות כי אנשים מאושרים באמת, כבר מאוד קשה למצוא היום. אז נכון שבעולם הריאליטי של היום הרצון להיות פופולארי הפך לרצון שטחי, נבוב וריק מכל תוכן, ובצדק!! רוב האנשים המשתתפים בתכניות ריאליטי כיום אינם שפרה קורנפלד או מנחם בן. ובכל זאת, אני מאמינה שכל אמן, באשר הוא, רוצה שאמנותו תגיע לאנשים ותיגע בקהל גדול ככל האפשר, אחרת, אחד המרכיבים החשובים בתקשורת והוא- היכולת להעביר מסר, הולך לאיבוד. אז נכון שאני לא יכולה להגדיר את עצמי כאמנית, עדיין לא עשיתי דבר כדי לזכות בתואר הזה, כמו שהסברתי כבר בהתחלה אני תמיד מתחילה דברים ומפסיקה. פתאום.

אני מקווה שהבלוג שלי והעניין בו ( אם יהיה כזה) יסייעו לי בדרכי להגשים את חלומי, יש שני דברים בחיי שתמיד רציתי לעשות- האחד: לשיר והשני: לכתוב. אני מניחה שאתם מבינים לבד איזה חלום ברצוני לנסות ולקדם דרך הבלוג:) אני לא מתכוונת להתחיל לפרסם כאן סיפורים, אני רק מקווה שאהיה מספיק מעניינת ושאגע בכמה שיותר אנשים.

למה לא כדאי לי לפתוח בלוג? כי אני באמת לא אעניין אף אחד, וכמה זה מעליב לראות שאתה פשוט לא מעניין אף אחד!! כי צריך לכתוב מרגש ומצחיק כדי בכל זאת לעניין מישהו ולמי יש כח למאמץ הזה? כי כדי לכתוב טוב צריך לכתוב בכנות, ללא מחסומים, על חיי האישיים ועליי ומי רוצה להיות אמיתי בעולם "תהיה טבעי מצלמים אותך" שלנו?

ובכל זאת, ניצחתי את הגמד "לא לא", הגמד הקטן שיושב לנו בראש ומונע מאיתנו לעשות את הדברים שאנחנו רוצים, הגמד שגורם לנו להטיל ספק בעצמנו, הגמד שמכניס בנו את הפחדים, אבל הוא רק גמד ואנחנו בכלל מזינים אותו... אז החלטתי לקפוץ למים ולפתוח בלוג, להיעלב, אם זה יהיה המצב, להתלהב, אם אהפוך לרב, לכתוב הכל, הכי אמיתי, להקיא כל מה שיושב בבטן, לקוות שיבינו, שיזדהו, ושיכירו את "הקיא" שלי מקרוב, לקבל עצות טובות וגם לחלק חינם ולדעת שעשיתי הכל בשבילי כי אני "סוף סוף" מוצאת לעצמי את הזמן.

לא בכדי בחרתי את אשת חיל כאייקון שלי, הסדרה אשת חיל בכיכובה של לינדה קרטר היפה, הייתה אחת הסדרות האהובות עליי בילדות, אשת חיל היא מבחינתי חלום מול מציאות, אשת חיל היא תחפושת שאימא תפרה לי בגיל 4. אשת חיל היא זו שמנצחת את הגמד הקטן שלה וכותבת בלוג...

 אשת חיל היא אישה חזקה, עצמאית ויפה, אישה עובדת, נלחמת ומנצחת. בישראל 2012 נשים שהן בנות זוג, אמהות ונשות קריירה הן נשות חיל עבורי, הן מצליחות לתפקד בכל הכובעים שלהן בלי כוחות על טבעיים, בלי כתרים או חליפות מיוחדות.

הפוסט הראשון שלי והבלוג בכלל מוקדש להן ממני באהבה, אחת כמותן.