http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823אימא לשניים, בת זוג ואישה עם הרבה חלומות, על חלקם כבר ויתרתי וחלקם נראים היום מאוד מאתגרים. בכוונתי לשתף אתכם בחיי האישיים במחשבות שלי ובמעשים שלי, קטנים כגדולים. מבחינתי, אתם הפסיכולוג שלי וכל שנדרש מכם הוא פשוט להקשיב.heCopyright 2026 שבג. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823&blogcode=13523360<div align="right" dir="rtl">קרמבו- קרמבי ניתן לומר ואפילו לקבוע כעובדה אמפירית, עם בוא החורף אוכלוסיית ישראל מחולקת לשניים- אנשי הוניל vs אנשי המוקה. מיד עם הנץ הקרמבואים הראשונים, עולה השאלה הנצחית שנראה כי לא נס ליחה לעולם- איזה הוא הקרמבו הטעים יותר, הלבן או השחור? וממש כמו השד העדתי שלעולם לא ייכנס לבקבוק אנחנו מבקשים לומר- אמור לי מה הטעם האהוב עליך ואומר לך מי אתה והאם אנחנו בכלל יכולים להיות חברים? באופן אישי, הצבע החום מקבל אצלי מקום של כבוד, אולם, אם זה אזל מהמדפים אוכל קרמבו בכל צורה או צבע אחר ובלבד שיהיה לו את הטעם הזה, הישראלי, המתקתק, ואת נייר הכסף הדקיק איתו אפשר יהיה לשחק אח"כ במשרד ולהתחרות- מי הצליח ליישר אותו הכי טוב בלי חורים וקמטוטים מיותרים? ומה לעזאזל עושים עם זה אחר כך? אז מהו הממתק העדין והטעים הזה שהופך אצלי בקלות לארוחת עשר במשרד, לקינוח זול ומוצלח אחרי ארוחת הצהריים ולחטיף של שעת בין ערביים? ואיך אני מצליחה להפוך את כל התשובות לנכונות ביום אחד בלבד? הידעתם? אין בו שוקולד- הקרמבו הוא ממתק העשוי קציפת ביצים, המצופה בצימקאו בטעם שוקולד ובבסיסו עוגייה. הצימקאו הינו תחליף שוקולד העשוי</div>Wed, 24 Oct 2012 12:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (שבג)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823&blogcode=13523360http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=766823&blog=13523360http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823&blogcode=13484229<div align="right" dir="rtl"> אני האחרונה בעולם שאטען לקיפוח על רקע עדתי, כיום לפחות! אני באמת מאמינה שמי שרוצה- מגיע!!! אבל, המון סטטוסים בפייסבוק בחודשים האחרונים גרמו לי לשאול שאלות בנוגע לעבר ולשמוע תשובות שמשום מה סירבתי או שכחתי להאמין בקיומן (כמו למשל: כינויי הגנאי שניתנו לסבתי ולחבריה רק בגלל שעלו ארצה מטוניס- "כפות רגליים שחורות" ו"יהודים ערבים" היו הבולטים שבהם, גם אמבטיית ה- DDT שסבתי עברה בחודשי הריון מתקדמים למורת רוחו ולמרות התנגדותו הקשה של סבי ז"ל, הם חומר לפוסט ארוך, גדול ועמוס מדיי בשבילי, מכל הבחינות) צפייה בסרטה של גילי גאון "עירקנרו'ל" על משפחתו המוזיקלית והעיראקית של דודו טסה ריגשה אותי מאוד וגרמה לי להבין מה שידעתי כבר מזמן, אני מאוד אוהבת וגאה במורשת הטוניסאית שלי, בד בבד עם התכחשות לה, אני תמיד פוטרת ופותרת את זהותי האישית באמירה- "אני ישראלית". האם אני גאה בשורשיי המזרחיים? אם כן, מדוע מול אנשים זרים לא אגיד לבני "כפרה עליך", בעוד בד' אמותיי זה בהחלט כינוי שכיח? יום כיפור כבר נגמר, אבל אני בעיצומו של חשבון נפש שהתחיל לפני פחות מעשור כשהייתי סרן בצה"ל ועליתי טרמפ עם בחור ממושב שכן, ה</div>Sat, 29 Sep 2012 01:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (שבג)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823&blogcode=13484229http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=766823&blog=13484229http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823&blogcode=13350310<div align="right" dir="rtl">לאחרונה כואב לי הראש, אני מתכוונת שממש ממש כואב לי הראש, מיגרנות איומות,כאלה שקשה וכואבלהרים את הראש מהכרית, כאלה שקשה וכואב לפתוח את העיניים, במיוחד אם האור דולק. כאלה שאם אני מותחת את שריריי גופי במיטה אני מרגישה שהראש עומד להתפוצץ, כאלה שאני לא לובשת חזייה כי אני מרגישה שהכתפיות מונעות מהדם להגיע למוח (שבימים אלו מאוד זקוק לחמצן), כאלה שכל תנועה שלי מחושבת ומכוונת לכך שהראש לא יזוז ויישאר מקובע במקומו (הבנתם את הרעיון נכון?) בחיפוש נרחב אחר הסיבות לכאב (ולאחר ששללנו גידול, מפרצת, דלקת קרום המוח ושאר מרעין בישין) הבנתי שהוא עמוס מדיי, עמוס עד לעייפה במחשבות טורדניות ומציקות שיש לי (מוחי עמוס עד כדי כך שהתקף אפילפטי מובטח לצופה הראשון שיחדור אליו) אני בעיקר מוטרדת עד אימה (דרמטית משהו) בשאלה שמעסיקה אותי לאחרונה- אימהותאו קריירה? קריירה או אימהות? אי אפשר גם וגם?ולמה בכלל שהאחד יבוא על חשבון השני? לכאורה שאלות כלליות ומעצבנות שנטחנו עד דק ושנכתב עליהן עד כדי מיאוס, האמנם? "המסלול הבטוח אל הלא נודע" ב2004 השתחררתי בדרגת סרן מצבא ההגנה לישראל, זאת לאחר שקיצרתי את שירותי בשנה, למרות</div>Thu, 05 Jul 2012 14:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (שבג)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823&blogcode=13350310http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=766823&blog=13350310http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823&blogcode=13321294<div align="right" dir="rtl">התגובות הנפלאות שקיבלתי מכם בנוגע לפוסט הראשון שלי חיממו לי את הלב והביאו אותי לידי חרדת ביצוע, אז במקום לשבת ולחשוב איך אני כותבת על כל הרעיונות והנושאים שאני רוצה לשתף אתכם בהם, הנה אירוע חם וטרי מהיום. על נעליים, נשים וג'ורה. היום הלכתי לקנות נעליים, סנדלים לסינדול יומיומי וגם למחר, היום בו אני חוזרת לאוניברסיטה כדי לקבל את תעודת הסיום של התואר הראשון. כל הסנדלים שאהבתי בחנות היו עדינים מאוד עם עקב קטן. כמעט שלושה חודשים אחרי הלידה של בתי הקטנה, עם למעלה מ-14 קילוגרמים עודפים (מהמשקל האידיאלי שלי) כל סנדל כזה שמדדתי גרם לי לחוש כמו פילה שמנסה לעמוד על דוקים. מגוחך. שלא להזכיר (או אולי דווקא כן) את ההליכה המתנדנדת והבלתי מאוזנת בעליל כשניסיתי להתרחק מהמראה כדי להכניס את עצמי (ואת החיים) לפרופורציות. המראה שהשתקף אליי בחזרה היה אכזרי, קורע לב ממש. כל שרציתי לעשות באותו הרגע זה לשבת על הספה הקטנה בחנות (זו שהתחת שלי גולש מצידיה) ולבכות 14 קילוגרמים של דמעות, במקרה הכי גרוע- אתייבש קצת, אבל, ידעתי שאם אני אשב צמיגי הבטן (החבויים היטב בעמידה, במיוחד אם מכניסים את הבטן ונושמים רק כל</div>Mon, 18 Jun 2012 14:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (שבג)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823&blogcode=13321294http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=766823&blog=13321294http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823&blogcode=13319185<div align="right" dir="rtl">העובדה שפתחתי את הבלוג באוקטובר 2011 ושאני כותבת בו לראשונה היום הינה תמצית וסיכום חיי- רציתי לעשות משהו, כבר התחלתי לפעול בנדון, הפסקתי פתאום וחוזר חלילה. ברור שיש לי אינסוף סיבות ומיליוני תירוצים לאי העשייה כשהשולט והבולט שבהם הוא "אין לי זמן" ועם תירוץ שכזה אין לי כח אפילו להתווכח עם עצמי. למה אניבכלל רוצה לפתוח בלוג?זו שאלה ראויה, מהיכן נובע הצורך הזה לשתף אנשים שאני כלל לא מכירה בחיי ובמחשבותיי? ושאלת השאלות- מה כל כך מעניין בי שיגרום לאנשים להיכנס ולקרוא את שכתבתי? ובכן, תשובות רבות ומגוונות יש לי לכל השאלות שאני שואלת את עצמי ובכל זאת אני אעלה את העיקריות שבהן: אני רוצה לפתוח בלוג כי יש לי הרבה יותר מדיי מחשבות והרבה פחות מדיי אנשים שיקשיבו לי (זאת בהנחה שלא כדאי לי לפטפט את נפשי למוות מול תינוקת בת חודשיים וחצי או לפתוח בסשן פסיכולוגי מול פעוט בן שנה ותשעה חודשים, יותר נכון- לא כדאי להם!! ) </</div>Sun, 17 Jun 2012 08:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (שבג)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=766823&blogcode=13319185http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=766823&blog=13319185