אני האחרונה בעולם שאטען לקיפוח על רקע עדתי, כיום לפחות! אני באמת מאמינה שמי שרוצה- מגיע!!! אבל, המון סטטוסים בפייסבוק בחודשים האחרונים גרמו לי לשאול שאלות בנוגע לעבר ולשמוע תשובות שמשום מה סירבתי או שכחתי להאמין בקיומן (כמו למשל: כינויי הגנאי שניתנו לסבתי ולחבריה רק בגלל שעלו ארצה מטוניס- "כפות רגליים שחורות" ו"יהודים ערבים" היו הבולטים שבהם, גם אמבטיית ה- DDT שסבתי עברה בחודשי הריון מתקדמים למורת רוחו ולמרות התנגדותו הקשה של סבי ז"ל, הם חומר לפוסט ארוך, גדול ועמוס מדיי בשבילי, מכל הבחינות)
צפייה בסרטה של גילי גאון "עירקנרו'ל" על משפחתו המוזיקלית והעיראקית של דודו טסה ריגשה אותי מאוד וגרמה לי להבין מה שידעתי כבר מזמן, אני מאוד אוהבת וגאה במורשת הטוניסאית שלי, בד בבד עם התכחשות לה, אני תמיד פוטרת ופותרת את זהותי האישית באמירה- "אני ישראלית". האם אני גאה בשורשיי המזרחיים? אם כן, מדוע מול אנשים זרים לא אגיד לבני "כפרה עליך", בעוד בד' אמותיי זה בהחלט כינוי שכיח?
יום כיפור כבר נגמר, אבל אני בעיצומו של חשבון נפש שהתחיל לפני פחות מעשור כשהייתי סרן בצה"ל ועליתי טרמפ עם בחור ממושב שכן, הוא שאל- "היכן לעצור לך?" עניתי- "בכניסה לניר יפה", הוא המשיך- "יש קצינות בניר יפה?" (הבחור המבוגר נדהם מכך שמושב שנוסד כולו על ידי עולים מטוניסיה יכיל גם קצינים בצה"ל) "מה זאת אומרת?" המשכתי, "יש קצינות, יש טייס (אחד, הקפדתי לדייק) יש לוחמים, כמו גם ג'ובניקים, יש הכל".... "אני מופתע" התעקש הבחור, "גם אני", עניתי וירדתי מהטרמפ, אפילו אמרתי, "תודה רבה".
אז כן, הסרט "עירקנרול" ריגש וטלטל אותי וגרם לי לרצות ולעשות משהו לכבוד המסורת והתרבות היפה של סביי וסבתותיי ולכבודי, חוץ מיציאה פומבית מארון הכפרות..."
ומהי יצירה דוקומנטרית טובה? כזו שמתחילה אחרי שהסרט נגמר.
נראה לי שעובר עליי משהו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שבג