לאחרונה כואב לי הראש, אני מתכוונת שממש ממש כואב לי הראש, מיגרנות איומות, כאלה שקשה וכואב להרים את הראש מהכרית, כאלה שקשה וכואב לפתוח את העיניים, במיוחד אם האור דולק. כאלה שאם אני מותחת את שריריי גופי במיטה אני מרגישה שהראש עומד להתפוצץ, כאלה שאני לא לובשת חזייה כי אני מרגישה שהכתפיות מונעות מהדם להגיע למוח (שבימים אלו מאוד זקוק לחמצן), כאלה שכל תנועה שלי מחושבת ומכוונת לכך שהראש לא יזוז ויישאר מקובע במקומו (הבנתם את הרעיון נכון?)

בחיפוש נרחב אחר הסיבות לכאב (ולאחר ששללנו גידול, מפרצת, דלקת קרום המוח ושאר מרעין בישין) הבנתי שהוא עמוס מדיי, עמוס עד לעייפה במחשבות טורדניות ומציקות שיש לי (מוחי עמוס עד כדי כך שהתקף אפילפטי מובטח לצופה הראשון שיחדור אליו)  אני בעיקר מוטרדת עד אימה (דרמטית משהו) בשאלה שמעסיקה אותי לאחרונה- אימהות או קריירה? קריירה או אימהות? אי אפשר גם וגם? ולמה בכלל שהאחד יבוא על חשבון השני? לכאורה שאלות כלליות ומעצבנות שנטחנו עד דק ושנכתב עליהן עד כדי מיאוס, האמנם?

"המסלול הבטוח אל הלא נודע"

ב2004 השתחררתי בדרגת סרן מצבא ההגנה לישראל, זאת לאחר שקיצרתי את שירותי בשנה, למרות כל ניסיונות השכנוע והפצרותיו של מפקדי, עזבתי. תחושת מיצוי עזה גברה על הכל, תחושה ששום דבר שאני אעשה בעתיד בצבא לא יספק אותי, תחושה שבכל רגע נתון אני עומדת להתפוצץ! "לאן את הולכת?" הוא שאל, הלא נודע נראה לרוב האנשים מקום מפחיד ולא מוכר ולמה שמישהו יבחר בנתיב הלא נודע כשכל עתידו מצויר לפניו בצבעים בטוחים ונעימים, דרך האבנים הירוקות הייתה סלולה עבורי עד לקוסם מארץ עוץ (וכשמדברים על קידום נשים בצה"ל, סביר להניח שהקוסם שלי היה מגיע עד דרגת סא"ל וגם זה בקושי) רוב האנשים, והוריי ביניהם, חשבו שזו טעות טיפשית וילדותית שוודאי אצטער עליה בהמשך, אני יכולה לגלות לכם כבר עכשיו (זהירות ספוילר!) מעולם לא הצטערתי על כך, מעולם. אני, לעומת כולם, ראיתי בלא נודע תקווה חדשה, אופטימיות, הרגשתי שזכיתי בשתי ריאות חדשות ונקיות שיכולות להתמלא באוויר חדש, נקי וטוב, נשמתי. "מה את רוצה לעשות?" מפקדי התעקש, "לא יודעת, אני רק יודעת שאני רוצה לעסוק בתקשורת", עניתי. הוא חייך וניסה להסביר לי שתקשורת זו תשובה ענקית לשאלה קטנה מאוד ואולי כדאי שאשוב אליו כשאהיה יותר מגובשת וספציפית בדעתי. סירבתי. חייכתי. המשכתי לשבת. בסוף הוא חתם. ביולי 2004 השתחררתי מהצבא, אחרי למעלה מחמש שנים שצעדתי והתקדמתי בדרך האבנים הירוקות, עזבתי והרגשתי שכל  עתידי מונח לפניי, אני רק צריכה לבחור את דרך האבנים החדשה שלי ואת הצבע שלה.

בשנת 2008, אחרי שחוויתי והתנסיתי בעבודות שונות ומגוונות, מצאתי את העבודה שרציתי להתחתן אתה, מצאתי את העבודה שגרמה לי לסיפוק אינסופי, מצאתי את העבודה אליה קמתי כל בוקר עם חיוך. משנת 2008 אני עובדת בתחום הבידור, תעשיית הטלוויזיה, ברזומה שלי שני תפקידים עיקריים ואהובים: מפיקה (תכניות אולפן בעיקר) ותחקירנית. נכנסתי ל"תעשייה" הזו ללא כל קשרים ובלי ניסיון קודם בתחום (בניגוד לסטיגמה הרווחת לפיה קשרים קודמים לכישורים) אבל, עם המון ניסיון בבני אדם. התקדמתי לאט לאט (מתוך שלוש שנותיי כסטודנטית בחוג לקולנוע וטלוויזיה שנתיים כמעט ולא עבדתי, במונחים של התעשייה הזו, שנתיים הם המון זמן!!) וכשירו האהוב של רוברט פרוסט "The road not taken" אני יכולה רק לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתי הולכת ללמוד ואיפה הייתי היום. אבל, למזלי, אני לא מצטערת על הדרכים בהן בחרתי ואני מעדיפה לראות לאיזו באר כל דרך הביאה אותי, אילו מים אני יכולה לשתות ממנה ומאילו טעמים אני יכולה ליהנות וכדברי אפלטון- "יש רק דבר אחד טוב והוא ידע ורק דבר אחד רע והוא בורות" ובאמת ככל שלמדתי יותר כך הבנתי שאני יודעת פחות. (ולפיכך שעליי להמשיך ללמוד כל הזמן, כל החיים)

חסרונות כמו חול ויש מה לאכול

אחד החסרונות הכי גדולים בתעשיית הבידור בכלל ובטלוויזיה הוא שאתה עובד כפרילאנס, המילה פרילאנס מכילה בתוכה את כל החסרונות האפשריים בעבודה, אתה עצמאי לכל דבר ועניין: מגיש חשבוניות, משלם לעצמך נסיעות, בטל"א, תאום מס, דואג לפנסיה (ממש!!!) ומתגלגל מהפקה להפקה, מפרויקט אחד למשנהו. לצערי, אפשר לשבת ולדון בחסרונות של התעשייה הזו ובמעברי כח האדם מהיום עד לשנת 2017, אבל, לטעמי, החיסרון הכי גדול של התעשייה הזו הוא גם היתרון המנצח שלה- העבודה ממכרת!!! ה"אופיום להמונים" ממכר וממסטל בראש ובראשונה את העוסקים בו, חבריי למקצוע התלוננו בפני השכם והערב שהם צריכים למצוא עבודה אחרת, קבועה ויציבה, שנמאס להם להתגלגל מפרוייקט אחד לאחר, עוד לא סיימו להתלונן ומיד חתמו הסכם עבודה בהפקה אחרת. גם אני התמכרתי לעשייה, ליצירתיות, לאדרנלין, ללחץ, ליום צילום, לעריכות, לתיקונים, להחלטות, למוצר הסופי ולשידור הראשון. לידיעה שיש לי חלק, ולו הקטן ביותר, בתכנית המשודרת בזה הרגע על המרקע.

כיום, כשאני בחופשת לידה עם תינוקת בת 3 חודשים בבית ועם ילד בן שנה ועשרה חודשים שהולך לגן כל יום (למי שלא קרא את הפוסטים הקודמים) אני מוטרדת מאוד מהמשך דרכי המקצועית, כבר חשבתי לוותר ולחפש מקצוע אחר, לטובת האימהות חשבתי לאחרונה לעשות הסווה מקצועית ולנסות את דרכי בהוראה (בשרותי הצבאי הייתי גם מפקדת קורס וזו זכורה לי כחוויה מרתקת ומוצלחת, ובכלל, תמיד אהבתי הוראה) אני יושבת ופורטת את יתרונות המקצוע הזה- עבודה קבועה, שעות נורמליות, חופשים עם הילדים (כמעט 4 חודשי חופשה סה"כ) שנת שבתון וסיפוק לא מבוטל שמגיע עם הישגי התלמידים ועם יום שעובר בלי שחטפת סטירה מתלמיד (נכון ועצוב) אבל, ככל שאני משכנעת את עצמי שזה טוב לי  כך אני נכנסת לדיכאון עמוק יותר.אני פשוט לא יכולה. למה? "כי אחרי שמצאת את העבודה שהיא הייעוד שלך בחיים, את לא יכולה פשוט להתפשר על עבודה אחרת." חברה טובה עונה לי את המובן מאליו. אז מה עושים?

אם זמינה או אם בממתינה?

הדילמות שלי מכניסות אותי למורכבות של אימהות במאה ה21, האם למצוא קריירה נוחה ולהתפשר על חלומותייך כדי להיות אם זמינה לילדייך? ואז כשילדייך יהיו בוגרים עם חיים משלהם (עוד 15 שנה לערך) תספרי להם איך ויתרת על רצונותייך בשבילם כשאת חמוצה יותר מלימון בשל, מרירה יותר משוקולד 95% ופנייך חרושי קמטים מדיכאון וסיגריות, או להמשיך ולהילחם על הקריירה שלך, עם כל הקושי שבדבר? לעבוד קשה ולהתקדם גם אם את נמצאת בממתינה כשילדייך מעברו השני של הקו מבקשים לדעת איפה נמצאת ארוחת הצהריים שלהם? גם אם בסופו של יום ילדייך ירצו ללכת לישון עם סבתא ולא עם אימא? גם אם הגננת תכיר אותם ואת צרכיהם הרבה יותר טוב ממך? גם אם את יודעת שלא לשם כך הבאת ילדים לעולם?

האם זה באמת כ"כ קשה ובלתי אפשרי ליהנות מכל העולמות? בכל זאת, אני מכירה מספיק אימהות שעובדות בתחום הזה (למרות שרובן עוסקות בכך לפחות עשור לפניי וכבר הגיעו לאזושהי מנוחה ונחלה) או שמא זה בהחלט אפשרי ואני סתם מגזימה ומקטרת כהרגלי בקודש? אולי בכלל הבעיה שלי נובעת אך ורק ממיקומי הגיאוגרפי (מושב בעמק יזרעאל) ולא משעות העבודה הארוכות?

 אז איך בכל זאת אני יכולה לעשות גם וגם וגם?

אופציה א'- אם אני אוותר על החלום של בית מרווח במושב עם גדר שכולה שיחי פסיפלורה מטפסים ואם אני אחזור לגור בת"א אני אוכל להספיק להוציא את הילדים ב16:00 מהגן, רק שאז אני אצטרך להרוויח כפול (לפחות) ממה שאני מרוויחה היום, לקנות רכב נוסף ולקנות משפחה (רצוי מאותו הבניין בו אשכיר דירה) שתעזור כל אימת שאצטרך או למצוא בייביסיטר מעולה, אמינה וזולה. (רצוי כזו שאוהבת לעבוד תמורת אספקה יומית של במבה אדומה)

אופציה ב'- להמשיך לגור במושב ולנסוע כל יום לת"א (כפי שעשיתי כמעט שנה שלמה) למצוא עבודה מספקת ומשתלמת (כלכלית) כדי לפצות על שעה ורבע נסיעה (לכל כיוון), למצוא מטפלת שתוציא אותם מהגן עד שאימא תגיע הביתה (כי לסבתא כבר אין כח), להספיק לבלות עם הילדים בערב, להמשיך לעבוד בלילות מהבית כדי להספיק כמה שיותר עבודה למחר, להיות הכי מסופקת בעולם ולנוח בקבר.

אופציה ג'- לזכות בלוטו ולהקים חברת הפקה קטנה. לחכות שבעלי יזכה בלוטו ולהקים חברת הפקה קטנה. לחכות שחבר טוב יזכה בלוטו ויקים חברת הפקה קטנה, בוא נתחיל מזה  שפשוט אתחיל למלא טופס לוטו מדי פעם, אוקיי? 

בימים אלו בהם כאבי הראש הפכו ליומיומיים אני מנסה לעבוד על עצמי ולארגן את חיי, מתוך נק' הנחה שאם אני אדע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, אני פשוט אעשה את זה ואז אפסיק לחשוב על זה ואז הראש יפסיק לעבוד (ממש.. הרי כל אישה יודעת שיש בעיה שכבר קיבלה מספר והיא הבאה בתור) "אז מה את רוצה לעשות?" אני שואלת את עצמי, "להיות תסריטאית? (אז אולי תשבי ותסיימי לכתוב הצעה לסדרת טלוויזיה במקום לבזבז זמן על בלוג?) להיות תחקירנית? (אז אולי תשבי ותראי אילו משרות מתפנות בספטמבר? ולמה שלא תחפשי עבודה כעורכת משנה?) לחזור להפקה? (את לא באמת רוצה את זה) אולי להוציא לאור את ספר הילדים שכתבת לפני 5 שנים? (זה כבר ממש לא טלוויזיה) אולי לכתוב קלטת לילדים? (איזה באסה ש"יובל המבולבל" כבר תפוס, אולי אכתוב על "יואש הנואש") מרוב חלומות, רצונות ומחשבות אני לא ישנה בלילות, מיותר לציין שאני אוכלת לגיסתי את הראש (בטיול העגלות היומי שלנו) תוך כדי שאני אוכלת במבה אדומה (ואני כבר לא בייביסיטר צעירה וחטובה).

תקומי על החיים שלך

מבחינתי יש 2 דרכים להסתכל על החיים: להיות גורם על החיים שלך או להיות תוצאה שלהם. ליצור את החיים שלך או להאשים את כל העולם, אשתו וילדיו במה שקורה לך. התמכרתי קשות להישרדות VIP וכל פעם שאני רואה את משה "אני לא לוזר" פרסטר אני ממש צועקת מהספה (נחשו מה אני אוכלת? נכון, במבה אדומה) "תקום כבר על החיים שלך, תתעורר!! תילחם!!", אני מרגישה שלבנאדם יש כפתור ויתור עצמי נגיש וזמין והוא לוחץ עליו מיד כשהוא חש במצוקה, אני לא יודעת עדיין איך אני הולכת לעשות את זה, אבל אני ממש לא מתכוונת לוותר לעצמי בקלות, ניטרלתי את הכפתור הזה אצלי,  אני לא מרימה ידיים מראש.

הייתי חייבת לכתוב ולהקל (ולו במעט) על ראשי העייף ובעיקר לשתף אתכם בנקודה הרגישה הזו בחיי, אני במיוחד מרגישה שאני לא לבד בקטע הזה, אני הרי לא הראשונה ובטח לא האחרונה שהיא M עובדת. אני כבר מרגישה שקצת פחות כואב לי הראש והחלטתי שב1 לספטמבר אני חוזרת לעבודה! עכשיו אני רק צריכה למצוא את הכפפה שתתאים ליד הקשוחה שלי.

אוהבת ומקווה למצוא את הדרך החדשה שלי (שתהיה מלאה בתוכן) כי במקצוע הזה, כל לידה היא באמת לידה מחדש. 

נשיקות 

שני :)