התגובות הנפלאות שקיבלתי מכם בנוגע לפוסט הראשון שלי חיממו לי את הלב והביאו אותי לידי חרדת ביצוע, אז במקום לשבת ולחשוב איך אני כותבת על כל הרעיונות והנושאים שאני רוצה לשתף אתכם בהם, הנה אירוע חם וטרי מהיום.

על נעליים, נשים וג'ורה.

היום הלכתי לקנות נעליים, סנדלים לסינדול יומיומי וגם למחר, היום בו אני חוזרת לאוניברסיטה כדי לקבל את תעודת הסיום של התואר הראשון. כל הסנדלים שאהבתי בחנות היו עדינים מאוד עם עקב קטן. כמעט שלושה חודשים אחרי הלידה של בתי הקטנה, עם למעלה מ-14 קילוגרמים עודפים (מהמשקל האידיאלי שלי) כל סנדל כזה שמדדתי גרם לי לחוש כמו פילה שמנסה לעמוד על דוקים. מגוחך. שלא להזכיר (או אולי דווקא כן) את ההליכה המתנדנדת והבלתי מאוזנת בעליל כשניסיתי להתרחק מהמראה כדי להכניס את עצמי (ואת החיים) לפרופורציות.

המראה שהשתקף אליי בחזרה היה אכזרי, קורע לב ממש. כל שרציתי לעשות באותו הרגע זה לשבת על הספה הקטנה בחנות (זו שהתחת שלי גולש מצידיה) ולבכות 14 קילוגרמים של דמעות, במקרה הכי גרוע- אתייבש קצת, אבל, ידעתי שאם אני אשב צמיגי הבטן (החבויים היטב בעמידה, במיוחד אם מכניסים את הבטן ונושמים רק כל 5 שניות) יפרצו החוצה, ללא רחם, רציתי מאוד למנוע מהמוכרת להתקשר ל"לונה- גל" ולשאול אם ברח להם אבוב ב24 השעות האחרונות. המשכתי לעמוד. לפתע, שמעתי קול מדבר אליי, הוא הציל אותי מעצמי, הסתובבתי וראיתי שהמוכרת בחנות משוחחת עימי, מסתבר שהיא מדברת כבר כמה שניות, אני פשוט הייתי בממתינה איתי.

מוכרת: ..נעל מקסימה, יושבת עלייך בול.

אני: יותר בולבול מבול.

מוכרת: לא, ברצינות.  הרגל יפה ועדינה.

אני: נכון, רגל יפה ועדינה, תמשיכי עם המבט למעלה ותראי לאיזה גוף הרגל הזו מחוברת.

המוכרת מתסכלת על בתי שישנה בעגלה, עליי ושוב על בתי, אחרי שהיא הגיעה למסקנה המנחמת והמתבקשת היא חוזרת אליי.

מוכרת: טוב, מה את רוצה, תראי איזה קטנה, בת כמה היא?

אני: כמעט שלושה חודשים.

מוכרת: מה את רוצה? רק עכשיו ילדת, תירגעי, תנוחי, תני לגוף שלך להתאושש.

אני: את צודקת, זה מה שכולם אומרים לי, בגלל משפטים כאלה אני ממשיכה לאכול. את יודעת שאני לא יוצאת מהבית בלי העגלה? אני מפחדת שמי שלא מכיר אותי יחשוב שאני שמנה טבעי.

מוכרת: תראי איזה יופי הבטן שלך חזרה לעצמה.

אני: איזה חזרה ואיזה נעליים (במיקומנו הנוכחי, אכן תרתי משמע), זו חגורת בטן, אם אני מורידה אותה, אני לא רואה את אצבעות הרגליים שלי. ולא אציין בקול איברים נוספים.

מוכרת: לפחות החזה שלך עומד, הציצי שלי אחרי 4 לידות מרגיש כמו שתי שקיות שוקו ריקות, ולא שקיות השוקו החדשות הקטנות עם השפיץ, אני מדברת איתך על שתי שקיות שוקו של פעם עם תמונה של הקטקטים עליה.

אני: את יכולה להירגע, אם אני מורידה את החזייה שלי עכשיו שתי הפטמות שלי בצניחה חופשית סוגרות משולש שווה צלעות עם הפופיק.

מוכרת: את בטוח מגזימה.

אני: אני לא. רוצה לראות?

מוכרת: אין לי פה תא הלבשה, בכל זאת חנות נעליים. את מניקה?

אני: לא, אני לא מניקה.

רציתי לענות שלא ובזה לסיים את נושא ההנקה, באמת שרציתי, אבל, החשש שמא היא תחשוד בי שאני חרא של אימא (כמו שאני חושדת בי לא מעט פעמים) הביא אותי לנאום את נאום ההנקה הקבוע שלי, מילה במילה- "את הראשון שלי הנקתי שלושה חודשים, במלחמות, הוא בכלל לא רצה. הפעם הייתי בטוחה שאני אניק לפחות חצי שנה והיא דווקא רצתה ושיתפה פעולה, אבל הכאב, לא יכולתי, הייתי אומללה."

מוכרת: הכי חשוב שלאימא יהיה טוב.

(היא לא נתנה לי לסיים את הנאום עם משפט המחץ- "אני חושבת שיש נשים שבנויות להנקה וכאלה שלא")

אני: לא, את לא מבינה, היא גמרה לי על הפטמות, והגודש בשד, כאבי תופת, תארי לך שהסתובבתי עם כרוב בחזה שהיה מתבשל לי על הגוף מהחום של הגודש. לא מספיק איך שנראיתי גם הרחתי כמו נאד.

המוכרת: הצעירות של היום. אני משתגעת מכן, מה חשבתן? ילדים זה לונה פארק? תראי אותי, אני עד היום אני עם טחורים מאז הלידה של האחרונה שלי.

אני: מתי היא הייתה?

מוכרת: לפני 15 שנה.

אני: אכן סיפור מהתחת.

המוכרת: ותגידי..

היא לוחשת כשרק שתינו בחנות

מוכרת: את הולכת כל יום לשירותים? כי חילוף חומרים נכון יעזור לך מאוד לרדת במשקל.

אני: ממש לא. יש ימים שאני שוכחת לעשות פיפי ובשאר הימים אני יכולה לשלם אגרת ביוב למועצה (אני גרה במושב) מרוב שאני לא נכנסת לשירותים.

המוכרת: גדולה את.

אני: אמרתי לך, הנעל הזו משמינה אותי בטירוף! אולי אני אקח את הפלטפורמות האלה, (אני מצביעה על זוג פלטפורמות ענק בצבע חום שהביטו בי פתאום בפליאה) זה יאזן לי טיפה את הפרופורציות בגוף.

מדדתי ואהבתי, לשם שינוי.

אני: כמה הן עולות?

המוכרת: זה עור אמיתי, הן עולות 300, בשבילך 200.

אני: באמת? את עושה לי הנחה?

המוכרת: בטח, אנחנו כבר חברות.

תודה לאלת הנעליים שירדה מהאולימפוס והעניקה לי סנדלים לקיץ (עם הגובה שלהם אני שומרת אותן לאירועים) ועוד בהנחה!

כמה אני אוהבת חברות בין נשים (באמת), זה אחד הדברים היפים שיש ליקום הזה להציע. אם החברות לא מתבססת על ברית כנגד אישה שלישית (תודו שלכולכן זה קרה, לפחות פעם אחת בחיים) היא בד"כ מתחילה משיחה על הדברים הכי אינטימיים, מרגשים וכואבים. את יכולה להכיר בחורה ברכבת וכבר לנהל איתה שיחה על מערכות יחסים קודמות שלך, את יכולה להכיר אישה בתור לקופת חולים וכבר לדבר על הפחדים הכי עמוקים שלך כאימא, את יכולה לדבר עם המלצרית בקפה על הדיאטה שלך ועל ביטחונך העצמי הנעלם, ואת יכולה לדבר עם מוכרת בחנות נעליים על היציאות שלך. זוהי בטוח עוד אחת מהסיבות שהופכות אותנו למין החזק: היכולת לדבר בינינו על הכל, ללא מחסומים, ללא עכבות, קצת הגזמה, הרבה שיתוף, הומור עצמי, עולם דימויים עשיר וגסות רוח.

המשפט הקלישאתי- "כל שיחה עם אישה תסתיים תמיד בדיבורים על סקס או על קקי" הפך אצלי לאקסיומה, לא בכוונה, בטבעיות. ככה הכרתי את החברות הכי טובות שלי (שיחה על נפיחות הפכה לאמצעי הקל, הנגיש והנוח ביותר לזהות את הנשים שיכולות להפוך לחברות הכי טובות שלך)

פעם אחת מישהי שעבדתי איתה ביקרה אותי ברוע לב ואמרה לי- "וואו, איזה פה מלוכלך יש לך, כמה גסויות" והיא רק בשנות ה-20 לחייה, כיוון שעבדתי איתה ולא היה לי כח לאנרגיות שליליות בסביבתי רציתי לשתוק, אז עניתי לעצמי מיד- "ז שאני אשתוק" (סליחה, הייתי חייבת) ועניתי לה חזרה- "נעים מאוד, קוראים לי שני ויש לי פה ג'ורה" . זהו, הפסקתי להתנצל ולהתחבא. זאת אני, אני אוהבת לדבר עם החברות שלי על הכל, לצחוק על הכל ולרוקן את עצמי מכל המחשבות היומיומיות והטורדניות, גם הגסות ביותר.

חוצמזה , הבנתי מיד באותו הרגע שהיא בכלל לא חברה.

ומעניין לעניין באותו עניין, לגברים שבינינו שחושבים שנשים כמוני דוחות, הנה גילוי נאות- גם אנחנו בנות אדם, ממש כמוכם, הצרכים הפיזיים שלכם- לנו יש בדיוק את אותו הדבר. ומי שחושב שנשים כמוני צריכות להשאיר את הדיבורים הללו בינינו לבין עצמנו ולא לשתף אף אחד, לא מבין כנראה ללב אישה (או לראשה) ואם יש נשים שחושבות זאת- רחמים, רחמים...

אז כן, כבר בפוסט השני אני חוצה את הגבולות וההבניות התרבותיות עליהן גדלנו (יש דברים שלא מדברים עליהם,כזה) כבר בפוסט השני אני משתפת, מבחינתי, בגדול!!

אני מבטיחה שאקפיד להיות מנומסת ולא לפגוע באיש  וגם לכתוב על תובנות משמעותיות בחיי, אני יודעת לכתוב על ההיסטוריה של עם ישראל (לעזאזל, אני קראתי את הביוגרפיה של רפול- "סיפורו של חייל" רק כדי לקרוא על מלחמת קדש והקרב על המיתלה ובינינו, גם כדי שאוכל לכתוב כאלה משפטים), פוליטיקה, ספרים, סרטים ופילוסופיות ברומו של עולם ואני גם יודעת לצחוק על כל הדברים שעושים אותנו אנושיים.

גם רוח וגם חומר, הכל עניין של איזון ומינון בחיים. (הנה תובנה)

גיליתי לכם עוד סוד עליי, מקווה שתאהבו אותי בכל זאת.

נשיקות